אולי הלב התכווץ לי, לא אוהבת אף אחד.

מי שמביט בי מאחור יודע מי אני באופן מוחלט, זה לא שהתיאוריה הזו לא עובדת,

זה פשוט אני שנועדתי לשבור תיאוריות.

ואני מחליקה מן פס דמיוני על כל דבר שלא קשור למה שבאמת חשוב לי במן מבט כזה של "בזה אטפל אח"כ",

עוד מעט הנסיעה לפולין, ואני מפחדת, ואולי הרבה יותר ממפחדת

אני לא יודעת בדיוק ממה אני כ"כ מפחדת...אבל זה שם.....מונח יחד עם כל ההתרגשות של ההכנות ולההרצת התמונה שלי שם עומת עם דגל ישראל על הגב,

אומרת את הטקסט שלי בטקס של וורשה.

ואתמול הלכתי אליו, לא אגיד שהיה לי כיף באופן מרטיט, לא כמו פעם שעברה בכל אופן,

אולי

אולי רק הדרך מהבית וחזרה וגם קצת שבאמת למדנו

אהבתי את הדרך חזרה הביתה

היא היתה קרה

ומרעננת

והכי כיף היה

לחבק אותו בסוף כשאני עומדת על המדרגה המדומה של הבית שלי בזמן שהוא עומד על המדרכה

למרות שהיו לנו חיבוקים יותר יפים,

אבל

לזה אולי באמת חיכיתי?

זה מוזר. אפילו יכלתי לראות אותנו יחד. הו.

אני דואגת לאלעד.