אני צריכה פורקן.

צריכה לספר את כל מה שעברתי.

צריכה להגיד, לצעוק, לקלל.

אני צריכה לומר לך את כל מה שהרגשתי כל כך הרבה חודשים.

כל מה שהחזיק ולא החזיק אותי.

כל מה שבנה אותי ושבר אותי גם יחד.

כל המילים שאמרת לי.

כל המילים שלא אמרת לי.

כל הנגיעות שלך.

הליטופים. הידיים. המבטים.

ההתמכות שלי לגוף שלך.

לריח שלך. לקול שלך.

הגעגועים שלי בלילה.

החרמנות שלי.

החרמנות שבנית אבל מעולם לא היה לך האומץ לשבור.

הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילך.

להיות עבד לרגלייך.

להיות אדון למשאלותייך.

להגשים כל חלום שהיה לך אי פעם.

הייתי שוכבת איתך לילות ארוכים.

הייתי מזיינת אותך כמו שמעולם לא זיינו אותך.

הייתי נותנת לך להגשים את תשוקותייך.

הייתי מקשיבה לך.

הייתי מנשקת אותך.

הייתי אוהבת אותך. כמו שמעולם לא אהבו.

עכשיו כשהכל נגמר.

אני רואה אותך בדרך אחרת.

אני רואה אותך כאדם חדש.

מי שהיית פעם, כשהיית איתי.

ומי שאתה עכשיו.

סתם עוד בן אדם.

אבל לשם הפורקן, כתבתי מילים אלו.