"לא! אני בטוחה במאה אחוז" אני מתעצבנת

"את לא חייבת לחתום ויתור, אולי תדחי את זה קצת ותחשבי על זה כמה שבועות" אמא מנסה לשכנע אותי

"לא נראה לי, אין לי כוח לזה, ואין לי זמן" אני לא משתכנעת בכלל, לגמרי סגורה על עצמי

"טוב, תעשי מה שאת רוצה" אמא מוותרת

אני מנתקת ונכנסת בדלת הזכוכית שמולי, אל לובי מפואר בבניין אזרחי.

מגיעה אל הקבלה, הפקידה שיושבת בקבלה לא נראית בכלל מעוניינת לדבר איתי.

"היי" אני אומרת, מנסה להיות נחמדה

"שם ומספר אישי" היא אומרת לי בחזרה כמו רובוט

"אני באתי בעיקרון לחתום ויתור" אני אומרת לה

"בסדר, קודם תצטרכי לעבור את ההרצאה והראיון ואז תוכלי לחתום" היא אומרת

"שם ומספר אישי"

אני מוותרת, אומרת לה את הפרטים שלי,

כשהיא מסיימת לכתוב היא מפנה אותי לעבר דלת ואומרת לי לחכות שם.

בחדר ההמתנה היו כשבע ספות וכורסאות ועל כולן ישבו חיילות,

כשנכנסתי הן הרימו כולן את ראשן לשניה ואז כל אחת חזרה להתעסק בשלה.

ניגשתי לספה בצד, הורדתי את התיק מהכתפיים והתיישבתי ליד חיילת.

אני משלבת את הרגליים שלי ונשענת אחורה. -זה הולך להיות ארוך-. מתוסכלת

"היי" הבחורה האדמונית מסתובבת לי בזמן שהוצאתי את האוזניות והנגן שלי.

אני מפנה את מבטי אליה. עיניים ירוקות, ריסים ארוכים, עור בהיר, שיער אדמוני כהה,

מדי א' של בנים ונשק על הכתף. "היי" אני עונה לה,

קצת מופתעת, בדרך כלל במצבים כאלו אנשים לא מתחילים לדבר אחד לשני ובהחלט לא פונים זה לזה ב"היי".

"מה המצב?" היא שואלת כאילו לא התראנו כמה שנים

"בסדר, מה איתך? אני עונה לה בבלבול

"אצלי אחלה" היא מחייכת, חושפת שורת שיניים לבנות

"את בטח לא מזהה אותי, הגבתי לך כמה פעמים בבלוג" היא קצת נבוכה אבל בטוחה בעצמה

"וואלה? יש מצב" אני עונה לה, למרות שלמען האמת אין מצב שהייתי שוכחת מישהי שנראית כמוהה

"גם את ביקרת אצלי כמה פעמים" היא אומרת לי את הכינוי שלה, שמעלה בי זכרון קלוש כלשהו.

"מגניב. איך זיהית אותי בכלל?" אני שואלת

"אי אפשר לשכוח עיניים כמו שלך" היא אומרת בפשטות, מביכה אותי ולא את עצמה.

אנחנו יושבות כך כמה דקות בשקט, כל אחת שומעת את המוסיקה בנגן שלה,

בסוף אני פונה אליה והיא מורידה את האוזניות.

"אז את יוצאת לקק"צ?" שואלת

"נראה לי שכן, אנחנו רק בתהליך מיונים אבל אין סיבה שלא אעבור" היא מסבירה,

-בהחלט לא תזיק לצה"ל קצינה כזאת-

"ואת?" היא שואלת

"בעיקרון אני רוצה לחתום ויתר, אבל נראה מה יהיה" אני עדיין סקפטית

"תראי, בסוף היום תשתכנעי" היא מחייכת

"יכול להיות, נראה" עדיין לא משתכנעת

"יש לנו עוד כמה שעות לחכות פה" היא אומרת לי בידענות

"וואלה?" אני מביטה אל הפאטיו הקטן שבחוץ "אז בואי נצא החוצה קצת, נתפנן בשמש" אני מצביעה לעבר הדלת

היא לא עונה לי, לוקחת את חפציה ויוצאת. אני אחריה.

אנחנו יושבות בשמש חמימה של אמצע נובמבר, רוח קרירה נושבת ועושה עור ברווז על הזרועות,

הדשא חמים ואנחנו נשכבות אחת ליד השניה, ראש אל ראש. שותקות כמה דקות.

"אני נורא אוהבת לקרוא את היצירות שלך" היא אומרת פתאום "יש לך דרך כזאת יפה לתאר כל כך הרבה דברים"

"תודה" אני לא יודעת מה לומר חוץ מזה

"במיוחד אהבתי את הפוסט האחרון שכתבת, לפני שבוע" היא אומרת "כתיבה מצוינת"

אני מוחמאת, לא מעט אנשים הגיבו לי על היצירות בכתב יד,

אבל מעולם לא ניגש אלי מישהו והתחיל לדבר איתי על הכתיבה שלי.

"גם את כותבת ,לא?" אני נזכרת לאט לאט בבלוג שלה

"כן, אבל לא כמוך" היא מתקרבת אלי עוד יותר, צמודה.

היא לא מפסיקה להחמיא לי בעוד שאני חושבת על מליון סיבות להחמיא לה.

"אני אוהבת בנות במדי בנים" אני אומרת בסוף.

היא מחייכת אבל לא אומרת כלום.

אנחנו מפטפטות ככה עוד חצי שעה, שכובות על הדשא.

היא נהנת לשמוע אותי מדברת על היצירות שלי ועל הכתיבה,

ועל מה הוביל לכל סצנה וסצנה.

היא מחויכת, השיער שלה נוצץ באור של השמש. מדהימה.

כמה חיילות יוצאות אלינו וקוראות לנו להכנס פנימה.

אחנו נכנסות חזרה ואחת המשקי"ות מסבירה על היום כולו ועל ההרצאה אליה נכנס תיכף,

"עכשיו נכנס להרצאה קצרה וסרט שיסביר את תהליך המיונים והקבלה לבה"ד 1"

אנחנו נכנסות כולנו לאולם עם כסאות רכים ומסך צפייה.

היא מתיישבת לידי, צמודה.

כמה בנות מלחששות ומדברות עד שהאור כבה והסרט מוקרן.

אני עוצמת את העיניים ומרגישה את היד שלה מלטפת את הירך שלי, פנימה והחוצה, בתנועות עדינות.

אני מתנשמת יותר חזק, היא מלהיבה אותי ויודעת את זה, נהנת מזה.

אחרי 45 דקות נגמרת ההרצאה, ואנחנו יוצאות חזרה אל חדר ההמתנה.

מתיישבות יחד על הספה שישבנו עליה קודם.

"אני אנמנם קצת" היא מודיעה לי

"סבבה" אני מאשרת

היא שמה אוזניות ונשענת על הכתף שלי.

היד שלה מלטפת את היד שלי בעדינות וברכות.

אצבעותיה ארוכות ודקות, והיא מעבירה בי צמרמורת על כל מגע.

היא מתנשמת מהר והחזה שלה עולה ויורד בקצב הנשימות.

יושבות ככה במשך מספר דקות. היא נראית שרויה באופוריה מטורפת,

ואני באי נוחות, לא עומדת בזה.

מביטה בה ככה סתם, יושבת עם מדי א' של בנים, נעליים גבוהות, נשק מקוצר על הכתף, והיא כולה נוטפת מיניות.

אני קמה פתאום, לא יכולה יותר. יוצאת מחדר ההמתנה, מגיעה אל השירותים.

השירותים נראים מפוארים כמו הבניין עצמו. כיורים משיש לבן, מראות גדולות המוארות באור אדום,

ותאים גדולים למדי ונקיים למשעי.

אני נכנסת לאחד התאים, מורידה את התיק מגבי.

היא נכנסת אחרי ונועלת את התא. לא אומרת כלום.

היא מורידה את התיק ואת הנשק.

מביטה בי, השיער שלה פזור על כתפיה ופניה.

אני מתקרבת אליה, מסתכלת לתוך העיניים הירוקות שלה, ומנשקת אותה.

היא מצמידה אותי אל הקיר, דוחפת אותי כמעט.

מלקקת את השפתיים שלי, את הלשון שלי, מנשקת אותי בעדינות בפראות,

הידיים שלה מטיילות על הגוף שלי במהירות, מגיעות לכפתורי החולצה.

היא מכפתרת לי את החולצה, כפתור כפתור. ושומטת אותה על הרצפה.

אחרי זה מורידה את הגופיה הלבנה שלי. ומשאירה אותי עם חזייה שחורה.

היא מלקקת בעדינות ולאט את עצמות הבריח שלי, את הצוואר, את הקו המפריד בין החזה,

בידיה לשה את החזה שלי מתחת לחזיה, מעבירה אצבע עדינה על הפטמות הזקורות.

אני לא יכולה לזוז, משותקת, היא עושה בי מה שהיא רוצה, והיא עושה את זה כל כך טוב.

היא מורידה את מושב באסלה ומושיבה אותי עליו. מתיישבת עלי.

אנחנו מתמזמזות כמה זמן ככה, שהיא ישובה עלי.

היא מזיזה את ישבן שלה בתנועות לפ דאנס שכאלו שגורמות לי לתהות איפה היא למדה לעשות את זה.

אני מפשיטה את החולצה שלה, ואז מורידה ממנה את הגופיה. היא נשארת עם חזיית ספורט לבנה ודיסקית.

היא מסיתה את שיערהאחורה בתנועה מהירה ומראה לי את פניה המדהימות. אני מנשקת אותם.

אני מתחילה לפתוח את כפתורי המכנס שלה. היא נעמדת בפישוק מולי ומורידה את המכנסיים.

נשארת עם תחתונים לבנות. כל כך סקסית שאני מיד אוחזת באגן שלה ומצמידה את השפתיים שלי לבטן שלה,

מנשקת ומלקקת, יורדת למטה יותר ויותר.

היא עומדת מולי בפישוק, נהנת מהלשון שלי ונאנחת, הידיים שלה מלטפות את השיער שלי.

אני מורידה את התחתונים שלה קצת למטה, חושפת את המשולש שלה. מנשקת בעדינות.

מעבירה את הלשון שלי במהירות על כולה. כמה שאני יכולה. היא גונחת בשקט ומתיישבת עלי. נמצאת כמעט בגובה העיניים שלי.

הידיים שלי מלטפות את האגן שלה, מאחורה לקדימה. ואז את הבטן התחתונה.

אני עוברת קת קו התחתונים ומגיעה לאיזור החם, כל כך חם.

היא רטובה. מחכה לי. צריכה שאכנס. אני מטיילת קצת מסביב, נכנסת לא נכנסת, היא נהיית חסרת סבלנות ומתנשמת מהר,

מזיזה את האגן שלה כך שאכנס בכל זאת. אני נכנסת.

היא גונחת חזק, לא חושבת בכלל על העובדה שמדובר בשירותים ציבוריים.

ואני? אני לא חושבת על כלום. מזיינת אותה חזק ככל שאני יכולה, מביטה במבט ההנאה שלה,

מקשיבה לגניחות הנעימות שלה, נהנת מהידיים שלה שאוחזות בי חזק,

נהנת מהמראה של החזה שלה קופץ מולי שעה שהיא מנסה להכניס אותי עמוק ככל האפשר.

אני מזיינת אותה כך כמה דקות, שרויה בעולם אחר לגמרי. היא גונחת חזק יותר ויותר, מלטפת לעצמה את הדגדגן, ודוחפת את היד שלי עמוק יותר.

גומרת. במשך שניות אחדות שנראו כמו נצח היא הביטה בי ואני בה, והיא הייתה מאושרת.

האנחות שלה שקטו יותר ויותר, עד כדי שקט מוחלט.

פתאום ידית הדלת זזה. הדלת הייתה נעולה.

"מה אתה דפוק, אתה לא רואה שיש שם מישהו?" אנחנו שומעות קול של בחור

"לא שמתי לב" אנחנו שומעות את דלת התא שלידנו נפתחת ונסגרת

"אני בכלל לא מבין למה אין משתנות בשירותי גברים פה" שומעות קול נוסף.

היא מביטה בי ומחניקה צחוק.

אני גם צוחקת.

היא נעמדת ולובשת את הבגדים שלה תוך 2 שניות.

אני עדיין מחפשת את החולצה שלי.

"טוב יאללה אחי, בוא נזוז" אנחנו שומעות אותם מתרחקים.

"מה את דפוקה, מה נכנסת לשירותי גברים?" היא צוחקת

"לא שמתי לב" אני צוחקת גם

"מה נראה לך שאת עושה?" היא שואלת אותי בזמן שאני לובשת את הגופיה.

היא לא מחכה לי לתשובה, דוחפת אותי אל הדלת.

היא מנשקת אותי, ויורדת בליקוקים עדינים אל איזור הבטן התחתונה.

מורידה את המכנסיים שלי. אני בתחתונים וחזייה והיא לבושה לגמרי.

הידיים שלה מטיילות על האגן שלי, והישבן שלי.

היא עומדת מולי, ושעה שהיא מלקקת את השפתיים שלי, היד שלה יורדת למטה.

היא מכניסה את היד מתחת לתחתונים, לא עוצרת בשום מקום, יודעת בדיוק לאן היא רוצה להגיע.

היא נכנסת לתוכי מהר, אני לא מוכנה אפילו, מופתעת, גונחת.

היא מזיינת אותי בעמידה כמה דקות. אני כל כך להוטה. כל כניסה שלה היא חגיגה בפני עצמה.

אחרי כמה דקות אני מתחילה להרגיש איך כל קצות העצבים בוף מתרכזים ברגע אחד, באיזור אחד.

אני גומרת. היא מזיינת אותי חזק ומהר בזמן שאני רועדת ואוחזת בידית מאחורי,

גונחת, צועקת, נרגעת.

מנשקת אותה.

"היי אמא" אני נוסעת באוטובוס הבייתה

"נו מה, וויתרת?" היא שואלת

"האמת שלא" אני מחויכת

"למה? מה פתאום?" היא מופתעת

"את צדקת, אני באמת אחווה חוויות שלא חוויתי בחיים" אני מאושרת