לרוחצים בים

שירה, חברה טובה, ביקשה ממני להקדיש פוסט לסוגיה הפילוסופית – "ילדים: כן או לא, מתי, ובעצם למה?".

הבקשה הגיעה בעקבות סדרת שיחות שלנו (ושל גילי ומעיין) על הנושא מהשנים האחרונות. השבוע שירה חוגגת יומולדת רחוק מכאן, אז הנה יקירתי, אני שולחת לך נשיקה, חיבוק ו...פוסט.

כמו לשירה, גם לי היה ברור תמיד שאני ארצה ילדים בשלב זה או אחר של חיי, אבל האמת שאף פעם לא ממש בער לי להתחיל. אני גם מניחה שאם הביולוגיה הייתה מאפשרת, הייתי מחכה עוד עשר שנים לפני הילד הראשון. למה? מהרבה מאד סיבות. קודם כל, כי היה לי מאד טוב ונוח עם החיים שלי לפני. הזוגיות שלנו הייתה כייפית, ומלאה ומספקת, ולא הרגשתי את מה שאנשים לפעמים מתארים כחלל שצריך למלא. פשוט לא הרגשתי חלל. החופש לעשות מה-שבא-לנו-מתי-שבא-לנו, לנסוע לטיולים ארוכים, לקום מאוחר (שעות השינה שלנו היו תמיד מקור ל"ירידות" מצד חברים עם ילדים..), לקחת פרוייקטים מאתגרים בעבודה, לגור בלב תל אביב ולדעת שאפשר לרדת לקפה או לסופר בכל שעה משעות היממה – כל אלה היו דברים חשובים מאד עבורנו, ולא התחשק לנו לוותר.

ועוד לא התחשק לנו להכניס אל החיים שלנו את תחושת האחריות הכבדה הזו, את השיעבוד הטוטאלי הזה. לא התחשק לנו לשנות בצורה דרמטית כל כך את סדרי העדיפויות. דווקא בגלל שידעתי תמיד שברגע שאהפוך לאמא אני אתן את כל כולי, לא ממש רציתי להגיע לשלב הזה לפני מיצוי האופציות הקודמות. תמיד הייתה לי תחושה שברגע שהופכים להורים החיים קצת... איך לומר... נגמרים. מרגע זה אתה עסוק בעיקר בילד – בעבודה הסיזיפית של להאכיל, להלביש, לרחוץ, ובהמשך לדאוג שיכין שיעורים, להסיע לחוגים, ללכת לדבר עם מורים, ועוד לא הזכרתי חיסונים, מחלות חס וחלילה, ריצות לרופאים וכו'. כאילו מרגע שהוא נולד אתה בעצם חי בעיקר בשבילו, וכל הקיום שלך מתרכז בלגדל אותו. את הדברים שחשובים לך אתה יכול לעשות אך ורק בחללים הצרים של הזמן שנשאר אחרי שגמרת את הטיפול בו, כי הוא קודם לכל. אז אם אתה רוצה לקרוא או ללכת להופעה או להיפגש עם חברים או לגרב"ץ – תצטרך להמתין. היום, אגב, אני יודעת שאפשר להוסיף לרשימה הזו גם פעולות בסיסיות הרבה יותר, כמו להתקלח, לאכול וללכת לרופא. אפילו זה יצטרך לחכות. ועוד לא אמרתי מילה על העייפות הגדולה, זו שמשתלטת על הרגעים המעטים שכן נותרים פנויים.

אז כל זה, מה לעשות, לא נראה לי מרתק. או מושך. או מלהיב.

שירה סיפרה לי על זוג חברים שלה שהחליט לוותר על התענוג. לתמיד. לא רוצים ילדים, לא מתכוונים להתחרט. וזה לא שהם בני עשרים ועוד לא יודעים מה הם רוצים מהחיים. לא. הם בני 35, וזו החלטה מושכלת ומחושבת. שירה הזדעזעה לגמרי. האמת שעד לפני כמה שנים גם אני הייתי מזדעזעת. זה הרי ויתור כזה קשה, ואני ישר רואה לנגד עיני את העצב הגדול שבלהזדקן לבד, בלי משפחה גרעינית מסביב. אבל אני חייבת לומר שהיום אני דווקא מתייחסת בהרבה פחות ביקורת למי שעושה החלטה כזו. אני אפילו די מעריכה אנשים כאלה. לא בגלל שהם לא רוצים ילדים. אני הרי כן רוצה, אפילו רוצה מאד. אלא בגלל היכולת שלהם לחשוב על העניין ולהגיע להחלטה, בניגוד לרוב העולם, שהולך על הבחירה האוטומטית. אני הרבה יותר מזועזעת מאנשים שלא מתאים להם לגדל ילדים ובכל זאת עושים אותם, כי צריך, כי זה מה שכולם עושים. לא חבל? הרי הם מאמללים את עצמם ואת הילדים שלהם.

לפני איזה זמן פגשתי מישהו כזה. זה אמנם בלוג בתפוצה קטנטונת שקוראים אותו בעיקר חברים, אבל בכל זאת מדובר באינטרנט ולכן אני אחשוף מינימום פרטים: מדובר בבחור מבריק מהרבה בחינות, מוצלח ומוכשר מאד, שממש ממש לא אוהב להיות אבא. הוא אומר שהוא מאד אוהב את הילד שלו, אבל מוסד האבהות לא בא לו טוב. כל הויתורים שכרוכים בזה, כל המתחים הנלווים לזה, סגנון החיים שלו שקיבל פתאום תפנית כל כך חדה – הוא מספיק כנה עם עצמו כדי להודות שהוא לא אוהב את כל זה. הסיפור הזה די ביאס אותי. קודם כל, כי היה לי מאד עצוב לשמוע את זה. ריחמתי עליו, ועוד יותר ריחמתי על הילד שלו. אין לי צל של ספק שזה דבר שילד יכול להרגיש. אין לי צל של ספק שזה יעיב על החיים שלו במוקדם או במאוחר. דבר שני, זה העציב אותי כי אני ממש בטוחה, שזה שהוא הראשון שפגשתי שמודה בזה לא אומר שהוא ההורה היחיד שמרגיש את זה. הוא פשוט אמיץ מספיק כדי להודות בזה.

תגידו שהוא אגואיסט? תגידו שגם החברים של שירה הם אנוכיים ורואים רק את הצרכים של עצמם? אולי. אבל אני חושבת שגם מי שכן עושה ילדים עושה אותם מסיבות אגואיסטיות לחלוטין. גם הרצון להחזיק תינוק משלך בידיים, הרצון לבלות איתו שעות נעימות של משחקים, הרצון שמישהו ימשיך את דרכך, שמישהו יהיה איתך כשתזדקן, ואפילו הרצון להעניק אהבה ולקבל אהבה – כל אלה הם רצונות וצרכים אגואיסטיים. עובדה שאף אחד לא עושה ילדים במטרה לתרום אותם למישהו אחר. אנחנו רוצים ליהנות מהם ומהאפשרות לגדל אותם.  

אני הבנתי באיזשהו שלב שאני כבר אף פעם לא אהיה יותר "מוכנה" ממה שאני. מה לעשות, אני לא מאלה שזה בער להם. אבל גם ידעתי היטב שאני בהחלט ארצה ילדים בשלב מסויים, ולכן כבר נראה היה שאין יותר סיבות לחכות. דניאל הוא ברכה משמיים, אני אוהבת אותו מאד מאד והוא ממלא אותי באושר ובהמון שמחה. אני באמת ובתמים נהנית הנאה גדולה להיות אמא שלו. לא מזמן ראתה אותי קרובת משפחה והעירה משהו בסגנון: "נכון שאם היית יודעת כמה זה כיף היית עושה את זה קודם?". אז התשובה היא שלא, איפה, מה פתאום. אני ממש ממש שמחה שלא הזדרזנו. אם הייתי הופכת לאמא לפני שהייתי מוכנה לזה, אני בטוחה שהייתי מרגישה את כל התחושות הרעות שנזכרו לעיל. אני בטוחה שהייתי מרגישה ויתור גדול, החמצה, תיסכול משינוי סדרי העדיפויות, תחושה שיש עוד דברים שרציתי לעשות ואני לעולם לא אצליח בגלל שהפכתי לאמא.

כמובן שמתבקש כאן גילוי נאות: בדיעבד, עם המידע שיש לי היום על מה שקרה עם אמא שלי, אני בהחלט עצובה שלא עשינו ילד שנתיים קודם. אבל אני חושבת שאי אפשר לחיות את החיים בצורה כזאת, מתוך פחד ממה שיקרה וממי עשוי למות, כי הרי מן הסתם כולנו עלולים למות בכל רגע. ברור לחלוטין שאם מישהו היה אומר לי שאמא שלי תמות הייתי מחליטה החלטות אחרות. זה ברור מאליו. אבל לא הייתה בידי אינפורמציה כזו, ואמא שלי הייתה בין האחרונות שהייתי מהמרת עליהן. אם הייתי חוזרת אחורה בזמן וחיה שוב עם אותה האינפורמציה שהייתה לי אז, הייתי כנראה חוזרת על אותם הדברים. ואפשר לומר שככה בעצם אני שופטת את ההחלטות שלי בחיים: האם הן היו נכונות לאותו הזמן שבו הן התקבלו. האם הן היו נכונות לאותה כמות מידע שהייתה מצוייה בידי בזמן שקיבלתי אותן. וכל כמה שכואב לי שכך הם פני הדברים היום, אין לי ספק שההחלטה לחכות הייתה מתקבלת שוב. פשוט כי היא הייתה ההחלטה הנכונה בזמן ההוא.

אז אם הייתי כל כך בעד דחיית העניין ויש לי נימוקים לזה מפה ועד הבית הקודם שלי ברוטשילד, מה בהורות בכל זאת גורם לי לכל כך הרבה אושר? טוב, אז זה פשוט דניאל עצמו. אני חושבת שעד שהוא נולד, כשהסתכלתי מהצד על אנשים מתמודדים עם הילדים שלהם, הצלחתי כנראה לעלות על רוב הדברים שהם מקריבים בשביל הצאצאים, אבל אין ספק שלא ראיתי עד הסוף את הרווח. כן, ברור, גם לי היה כיף לראות את הילד מחייך או אומר משהו חכם, בייחוד אם מדובר בילדים שאני אוהבת, של חברים או של בני משפחה קרובים. אבל היום כשאני אמא, אני רואה שכשמדובר בילד שלך התחושה הזו מתעצמת פי כמה וכמה. אין מה לעשות, החיוך של דניאל ממיס אצלי כל רגש רע ומעלה על הפרצוף שלי מיד חיוך תואם. אני מודה שאני מוכנה לעשות לא מעט כדי לשמוע את הצחוק המתגלגל שלו. וזה משהו שדי קשה לצפות מראש. אז אני חושבת שבעצם, לפני שהופכים להורים מצליחים להבין היטב בעיקר את הקושי, לראות מצויין את הויתור. דווקא את התמורה ואת הרגעים המאושרים יותר קשה להבין עד הסוף, פשוט מפני שאם זה לא הילד שלך – אתה כנראה חווה את ההתלהבות הזו בעוצמה פחות חזקה.

ועוד משהו חשוב. אני חושבת שלפחות עד עכשיו אנחנו מצליחים לשמור על סגנון חיים לא כל כך רחוק ממה שהיה לנו קודם. לדאבונם של בני משפחתי, אנחנו עדיין אוכלים בחוץ לא מעט, יושבים הרבה מאד בבתי קפה, נוסעים ומטיילים בארץ ובעולם. אנחנו מבקרים חברים, מארחים ועורכים לא מעט סעודות בבית (סוף סוף יש מקום ליותר משלושה אנשים...). את רוב הקרדיט על זה, לדעתי, צריך לזקוף לזכות נושי, שהוא פשוט בובון מקסים וילד נוח בצורה באמת יוצאת דופן (וחמסה-חמסה-שום-בצל, ובבקשה אלוהים שזה לא ייחשב לפתיחת פה לאף אחד, זה הרי בלוג שמיועד לחברים!). תמר קוראת לו "ילד מאפשר". אנחנו קוראים לו "ילד למתחילים". כל פעם שאני מתבכיינת בפני עצמי על זה שאמא שלי לא פה כדי לעזור לי עם כל הקשיים כמו האימהות של החברות שלי, אני משתדלת להזכיר לעצמי שלפחות בורכתי בילד שמקל עליי את החיים. ואולי היא פגשה אותו איפשהו שם למעלה, לפני שהוא נולד, במקום שממנו הנשמות מגיעות ואליו הן חוזרות, והסבירה לו שהוא צריך לעזור לי קצת, שלא יהיה לי קשה מדי. אולי היא הזליפה עליו קצת מההומור שלה, והרבה מהקסם, וגם טיפה מראיית העולם השלווה שלוקחת הכל בפרופורציות, כי יש בילד הזה משהו כל כך מאושר ושקט ושליו, וחמסה-חמסה-שום-בצל עליו  (או כמו שלילך תמיד אומרת לי – תגידי שהילד קוף ומכוער, רק תעשי טובה ואל תפתחי פה או תעשי עין...). נו, ואולי אני סתם מבלבלת את המוח (בעיקר לעצמי) ברגעים שבהם קשה לי. זה לא כל כך משנה. לגופו של עניין, מה שאני מנסה להגיד הוא שזה ללא ספק תלוי בילד. וכנראה גם לא מעט בגישה של ההורים. בסך הכל, בניגוד למה שחשבתי קודם, בינתיים נראה לי שהחיים לא "נגמרו". ושאפשר, עם קצת רצון וקצת אומץ, להמשיך לעשות את מה שאהבנו קודם.

אז שירה, אני בטוחה שעוד יהיו לנו הרבה שיחות על העניין, אבל בינתיים הנה הסיכום שלי (עד כה...) בסוגיה הפילוסופית הנ"ל: באופן די בנאלי, המסקנה שלי היא שהטיימינג הוא קריטי. הכי חשוב לעשות את זה בזמן הנכון. מתי הזמן הנכון? יש שתי אופציות: האחת – כשפשוט מרגישים מוכנים. אחרי שממצים את מה שרוצים לעשות לפני (ופה כבר לכל אחד יש השקפה משלו על מה הוא רוצה להספיק לפני). האופציה השנייה - כשמגיעים למסקנה שיום אחד נרצה שהם יהיו שם, והשעון הביולוגי כבר רועש מדי. כי מה לעשות, גם התקתוק של השעון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

וגם - זה נכון שיש המון המון קשיים ולא מעט ויתורים, אני האחרונה שאנסה לטעון שאלה דברים של מה בכך. אבל יש גם אושר פנימי חדש שמציף, אושר ששום צפייה בילדים של מישהו אחר ושום קריאה בבלוג של אף אחד לא יצליחו לתאר עד הסוף. זה סוג האושר שמביא איתו החיוך של הילד שלך, זו ההרגשה המדהימה שמציפה אותך בכל פעם שאת מחבקת את היצור הקטן הזה, שאת כל כך אוהבת. האושר הגדול שממלא אותך כשהוא מחזיר חיבוק.

וחוץ מזה - ילדים אמנם משנים את החיים מאד, אבל אם אפשר, כדאי גם לנסות לשמר את הדברים הכיפיים שהיו לפני שהם הגיעו. אם עוד מצליחים לזכור מהם הדברים האלו, אחרי כל כך הרבה לילות בלי שינה...