הם הלכו.
אני חושבת.. שהדבר הזה, החילופי תלמיידים...
זה כל כך יותר מלהפסיק שבוע בצפר.
זה יותר מלהכיר חברים ישראלים.
זה גם יותר מלטייל ביד ושם, ת"א, בטירה, ברמת הגולן, בכינרת, בים המלח, במצדה, בירושלים..
זה יותר מלראות יותר מדיי דברים על צבא, להסביר, לסנגר..
זה יותר מלדון באמת בכובד ראש על הזכות שלנו להיות כאן, במדינה.. לנסות לשבור סטיגמות ודברים עולמיים.
וזה יותר מדיונים על השואה.
זה אפילו יותר מלצאת בכל ערב, לבתי קפה או ערב סרט אצל דנה או לקניון או וואטאבר, למרות שלמחרת אתה קם ב6..
זה גם יותר מלאכול ארוחת שישי עם שני גרמנים וחבר, ולא להפסיק לצחוק כל הארוחה...
זה יותר מלראות שינוי מטורף באנשים, ולחשוב שאולי, אבל רק אולי, יש לך חלק בזה..
זה.. זה יותר.
זה שילוב של הכל.
יש לי כל כך הרבה להגיד.. אבל זה לא יוצא במילים.
אני באמת חושבת, שזה כל כך הרבה יותר. זה לחיות עם בני אדם.
במגרש הביתי, וכאורח.
לראות הבדלים בין תרבויות.. וגם, דמיון.
זה לשבת שיום שישי במן סוג של בית כנסת מוזר בת"א שמנגנים בו ואף אחד שם לא דתי..
ופשוט לשיר. ולשמוח. בשפה שלך, לא שלך. זה לקום ולרקוד. לחייך.
זה להכיר בנאדם, בלי אינטרס. זה לרצות שלבנאדם היה טוב. סתם ככה..
לרצות להכיר, בלי שזה יתקדם לשומקום..
והאכזבה שעכשיו, שזהו, נגמר..
זה יחלוף.
וישאר רק טעם מתוק.. זיכרון של חוויה.. אני לא חושבת שעיכלתי עדיין כמה מיוחד זה לעבור כזה דבר.
המילון הלא רשמי של וויסבאדן :
haengengeblieben
ich hasse rote haare
brillenschlange
lecker
schmecken
ich libe dich
eklig
ich freu mich so auf dich
בבלוג זה
בכל הבלוגים
