זה ככה כבר שבועות. יש ימים שאני מדמיינת את המוות שלי. אני רואה איך הרובה שלה מלמעלה נופל עליי תוך כדי שינה. איך דורסת אותי מכונית, איך האוטובוס נקלע לתאונת דרכים ודווקא הצד שלי נכנס במשאית ועף לטיזינבי. אני מדמיינת את הסכין בבית נופלת מהשולחן או מהיד שלי, או שאני נתקלת במשהו והיא משסעת אותי. שאני תולה כביסה ונופלת, שיש תאונת רכבת, צונאמי, רעידת אדמה. שמטוס מתרסק לו אל תוך חלון הבית שלי. שרוצח אורב לי בחשכה בדרך הביתה, שסל חוזר עם נקמה משנים של ניתוק קשר.. וזה לא שאני רוצה למות, אני דווקא ממש לא רוצה, אבי אני לא מצליחה להפסיק לדמיין את המוות שלי וזה מתחיל לחרפן אותי.

זה מוזר לי כי אני לא מפחדת מהמוות. זה יבוא במוקדם או במאוחר ואני מקבלת אותו בזרועות פתוחות. אני מתנחמת בעובדה שהאנשים הכי יקרים לי כנראה ימותו לפני, ושהם לא יצטרכו להתאבל עליי אלא להפך. זה גם לא יצר סדיסטי שמעלה את כל המחשבות האלה בראשי, לא כל מיני סרטים מחליאים בנוסח המסור ולא המציאות.

גם בחלומות שלי אני מתה, כל הזמן. ואם אני לא מתה אז זה דיי ברור שאני לקראת מוות בחלום. תמיד רודף אותי משהו.

יש לי חלום שחוזר על עצמו מאז היסודי, כל פעם בגרסה קצת שונה. אני מוצאת את עצמי בשכונה הישנה שלי, לבד או עם אדם אחד או שניים, הם משתנים מחלום לחלום. מהשניות הראשונות של החלום אני בורחת מאדם אחר, שגם משתנה כל חלום. לפעמים הם שניים, לפעמים יותר, רוב הפעמים היה רק אדם אחד, והוא תמיד גבר. אז הגבר הזה רודף אחריי ברחובות השכונה ואני נסה על נפשי. המקום שקט יותר מאי פעם ואני אף פעם לא מבחינה בזאת בזמן החלום, כדי להבין שהוא לא מציאות. אני רצה בסמטאות וקופצת מעל שיחים ומטפסת על גדרות, נחתכת, נופלת וקמה- הכל כדי לברוח מהאדם שמאיים עליי. כשאני לא לבד, גם האנשים שאיתי בורחים, ואני רואה את הפחד בעיניים שלהם תוך כדי ריצה ומבינה שגם אני נראית בדיוק ככה. באיזשהו שלב בחלום אני לא מסוגלת לרוץ יותר ונותנת פוש אחרון כדי להרוויח זמן, ורצה לתוך בניין קומות. משם החלום גם משתנה. לפעמים אני מתחבאת מתחת למדרגות ומתפללת שלא ימצא אותי, לפעמים אני רצה לקומה האחרונה רק כדי לגלות שהוא היה שם לפני, ואז מתחיל עוד מרדף בתוך הבניין. גם כשאני קופצת ברווח שבין גרמי המדרגות, כל הדרך לקומת הקרקע ונוחתת בשלמות, אני לא מבינה שזה חלום. תודה לאל שאני תמיד מתעוררת לפני שהאדם תופס אותי. זה ברור שאני לא מצליחה לברוח ממנו בחלום, הוא תמיד מקדים אותי ולא משנה מי מנסה לעזור לי בדרך, הוא/הם שם. אלה אף פעם לא היו אנשים אמיתיים שאני מכירה, רק צלליות. אנשים כהי עור רוב הזמן, אבל זה בטח תעתוע של הדמיון שלי. Highfive for no racism!

לפני שבוע חלמתי עוד חלום בריחה, אבל הנוסח השתנה. הייתי בבית, ופתאום שמתי לב שחבר של אמא שלי בוגד בה עם אישה אחרת, ממש בבית שלי, בחדר של אמא שלי! איזו חוצפה. במקום להתקשר לאמא ולספר לה, בחרתי לברוח מהבית. אספתי את כל הכסף שהיה לי ויצאתי לגינה בקרבת הבית. בשלב הזה הבחנתי במישהו שעוקב אחרי ומשום מה חשבתי שזה אח של חבר של אמא שלי שנשלח לוודא שאני לא אספר לאף אחד על הבגידה. פתאום אני מופיעה בבית של חברה שלי, שוב בניין של 5 קומות, כשאני מתחבאת בתוך ארון ומקשיבה לשיחה שלה ושל הגבר התורן. היא משכנעת אותו שהיא לא מכירה אותי, ומציעה לו לערוך חיפוש בביתה. משום מקום הוא פתאום מחזיק ברצועה שאליה קשור פינצ'ר, שעד עכשיו אני לא מבינה אם הוא היה חמוד או לא. בכל מקרה, הכלבלב הקטן מתחיל לרחרח לכיוון הארון שבו אני נמצאת ואני מחליטה להשתמש בגורם ההפתעה ולברוח החוצה מהר ככל האפשר. שוב אני רצה ורצה, הודפת את הגבר אחורה ומתחילה לרדת במדרגות של הבניין בלי להסתכל לאחור. אני שומעת אותו רץ אחרי ואת הכלב נובח כאילו מנשימותיו האחרונות, קורע את עור התוף שלי. אני יוצאת מהבניין מתחילה לרוץ לרחבה שבאמת נמצאת ליד הבית של החברה הנ"ל, הכל נראה כל כך מציאותי. היכל התרבות בראשון, מקום שתמיד הומה אדם, ואני רצה בין האנשים כאחוזת דיבוק ומתחננת לעזרה. אני זורקת לעזעזל את האגו ומשום מה צורחת "הצילו, הוא מנסה לאנוס אותי" אבל לאף אחד לא איכפת. האנשים מסתכלים עליי במבט של "שמענו, נו ו...?" ואני מאבדת תקווה וממשיכה לרוץ. הרצפה חלקה וכשאני פונה אני שומעת את הגבר והכלב מחליקים ובאנחת רווחה מסתערת לתוך המשביר לצרכן שלא באמת נמצא במקום. אני רצה בין דוכני התכשיטים והבשמים ומתחבאת מתחת לאחד, כשיש לי רווח של כחמישה סנטימטרים מהרצפה להסתכל דרכו. המוכרת המופתעת מתגלה כרוסיה זקנה ומלאה שמסתכלת עליי ברחמים דרך שכבות האיפור והקרמים שלה ושואלת אותי מה קרה, כשאני מיבבת בשקט מילות תחינה, בקשה לעזרה, אתן לה הכל רק שלא תסגיר אותי. היא מהנהנת והחיוך המאובן חוזר לפני כשהיא מתיישרת לקבל את הלקוח הבא שלה, מי אם לא הגבר. הוא שואל אותה אם היא ראתה אותי והיא בלי היסוס שולחת אותו הלאה עם תשובה שלילית, כשאני נועלת את כפות הידיים על פי כדי לא לנשום, ומסתכלת על הכלב הקטן מתרחק.

אני לא יודעת אם להחשיב את החלום הזה בתור השתפרות מהחלומות האחרונים, אבל בחיי לא הרגשתי איך זה להתחנן לעזרה ולהתקל בחומה של אדישות כמו בחלום הזה.