פרק שני,

קריאה נעימה...

היא ישבה בחדרה ליד השולחן מולה, היו מונחים דף ותמונה, מהתמונה חייכה אליה ילדה, שערה שחור וחלק ועיניה כחולות וצלולות, הרי זאת היא. היא הפנתה את מבטה לאחור, אל המראה ושם הופיעה דמות, דומה אך גם שונה מהדמות שבתמונה. שערה עדיין היה שחור וחלק, עיניה עדין היו כחולות וצלולות, אך מבטה היה ריקני ושום שמחה לא נראתה בו, והיא בעצמה לא הבינה למה, היא חזרה אל הדף מתבוננת מדי פעם בתמונה, ומנסה להבין למה, למה היא שונה.
בחדר הסמוך קרה דבר שונה לגמרי, אחותה הגדולה בת השש-עשרה, ישבה בחדרה, והתבוננה גם היא בתמונה, אך הפנים שבתמונה היו שייכות לה. שער שחור וחלק ועיניים כחולות וצלולות, כמעט כמו בתמונה של אחותה, אך פניה היו נפולות ועצובות, אך כאשר הביטה במראה, הציצו אליה אותם פנים דומות אך גם שונות. אותו שער אותן עיניים, אך לא אותה הרגשה, כעט הפנים היו שמחות וחייכניות לא כמו בתמונה, הרי זה פלא ממש היא, שתמיד הייתה שקטה ומסוגרת, נהייתה פטפטנית גדולה שלא עצרה אף לא לרגע מדיבוריה. היא חשבה על אחותה ועליה, איך הן התהפכו פעם הייתה זאת היא ששתקה ואחותה הייתה שמחה ופטפטנית, וכעט הכל התהפך, היא פטפטה ללא הרף ואחותה שתקה כמו דג. אך שתיקתה לא דמתה לשתיקה אחותה, היא לא דמתה אפילו במקצת, וגם היא לא הבינה למה היא שונה.
"בנות האוכל מוכן" קראה האם בקול גבוה,
"ומה איתי? אני בת?" התלונן האב, והאם חבטה בראשו קלות.
"היי" הופיעה גל בפתח חדרה של אחותה, אך היא אפילו במבט קטן לא זיכתה אותה,
"את באה לאכול?" שאלה, אך היא בשלה, שותקת "טל? את שומעת אותי?" שאלה בשנית, אך היא המשיכה לשתוק, "טוב אם תהיי רעבה תבואי" היא הרימה ידיה ויצאה מהחדר.
"איפה טל?" שאלה האם מופתעת, וכתשובה בתה רק משכה בכתפיה,
"אם היא לא רעבה כרגע, מי אנחנו שנכריח אותה לאכול?" שאל האב מבלי לחכות לתשובה והחל לאכול, כמוהו גם הבנות.
בתום הארוחה כשטל עוד לא הביעה נוכחותה, נאנחה האם "אני לא מבינה מה קורה איתה", לחשה לעצמה בעודה שוטפת כלים.

בזמן שעשיתי טיפה סדר במחשב,

נתקלתי בתיקייה מסוימת, בתיקיית הסיפורים.

ובה מצאתי את הסיפור הנ"ל והחלטתי לפרסם אותו פה,

אז.. אני מקווה שתאהבו אותו ותגיבו...

והנה הפרק הראשון-מקווה שלהנאתכם;)

"אני לא מבינה למה היא תמיד שותקת!" קראה מור,
"גם אני לא" אמרה נוי, "היא נראית כל כך חמודה, אבל היא תמיד שותקת!" הוסיפה,
"אתם חושבות שהיא אילמת?" הפתיעה שחר,
"לא" קראו מור ונוי, בדיוק כאשר הצלצול המבשר את סוף ההפסקה נשמע. שלושתן היו מעין חבורה קטנה, של ה-'מקובלות' של הכיתה, הן היו נחמדות ואהובות על כולם, אך במיוחד רכלניות. כל פעם מצאו ילד אחר וריכלו עליו, וטל הילדה שהן דיברו עליה, הייתה 'הטרף' החדש שלהן. היו לה את כל הקריטריונים כדי שידברו עליה, היא הייתה חדשה, יפה ובמיוחד שתקנית. מאז שהגיע לבית הספר לא דיברה כלל וכלל, לא משנה כמה פנו אליה, דיברו עליה, וניסו לדובבה, היא שתקה. בשיעורים הייתה יושבת במקומה בקצה הכיתה ומציירת במחברתה, ובהפסקות הייתה נשארת בכיתה, ומשחקת בשערה השחור והחלק, עיניה הכחולות אפילו לא חשבו להעיף מבט בחבורת הבנים שעשו שטויות בכיתה. בסוף היום הייתה האחרונה שיצאה מהכיתה, היא הייתה יושב דקות ארוכות ומחכה שכל ילדי הכיתה יצאו, ורק לאחר מכן החלה לסדר את דבריה, לאט לאט.
כשנכנסו השלוש לכיתה השיעור כבר התחיל, וכל העיניים הופנו אל דלת הכיתה, מצפות לצעקותיה של המורה, אך שלושתן לא הסתכלו על המורה, ולא על אף זוג עיניים שהתבוננו בהן, הן הסתכלו על טל שישבה לה במקומה, ואפילו לא העיפה מבט לעברן. נוי צעדה למקומה אשר היה בקצה הכיתה ליד טל, "שלום" לחשה לה בשמחה, בניסיון לדובב אותה ולהפיג את השעמום, אך טל המשיכה לצייר כאילו כלום לא קרה.
השעה הבאה עברה בעצלתיים, וכשנשמע הצלצול לסוף היום, פרצו הילדים בשמחה מהכיתה חוץ מטל, היא נשארה לשבת, מחכה שכל הילדים יצאו, ורק לאחר מכן קמה בשקט והכניסה את דבריה לילקוטה, החום והחלה ללכת לעבר ביתה, הדרך לא הייתה ארוכה ותוך דקות אחדות היא כבר עמדה בפתח ביתה, ידה הושטה לעבר הדלת, ודפקה אליה קלות. דמות חייכנית ודומה לה פתחה את הדלת, "טלוש!" קראה בשמחה וחיבקה אותה, חיבוק חם ואוהב, "איך היה בבית הספר?" שאלה בקולה העליז, טל חייכה אליה חיוך קטן ופנתה אל המדרגות, עולה לחדרה. 'משהו לא בסדר איתה' חשבה האם בעצב.
"מאז שהגענו לכן היא לא הוציאה מילה מפיה" אמרה בערב לבעלה,
"צריך לחשוב מה עושים עם זה" נאנח האב בתשובה ופנה למשחק הכדורגל שהוצג על מסך הטלוויזיה.
האם עלתה לאט, ובצעדים כבדים במעלה המדרגות, הקצה המסדרון, עמדה פתחוה במקצת, דלת חדרה של ביתה, היא הציצה פנימה, אל חדרה הגדול של ביתה. הקירות היו מכוסים ציורים שצוירו בדייקנות על ידי ביתה, בפינה עמדה לה מיטה גדולה, מלא בובות פרווה גדולות ונעימות, וליד השולחן ישבה ביתה, אוזניות הדיסקמן על אוזניה והיא מציירת בשלווה,האם נאנחה ופנתה לחדרה.