דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

אופוריית סיום שירות.

כשהייתי תלמיד תיכון ומכללה, במשך כל השנה הייתי מחכה לחודש מאי-יוני כדי להגיד שזהו, אנחנו סוף סוף מסיימים את השנה, יוצאים לחופש גדול, קצת זמן לעצמנו, קצת זמן ליהנות, לבלות, לעבוד קצת ולהרוויח כסף, ואולי לארגן איזה טיול עם החברים. היינו חוגגים כל הלילה וישנים ביום, הולכים לים, הולכים לבריכה, וכו' וכו'.

את הפיסקה הראשונה שרשמתי, רשמתי בכוונה כל דבר ברבים. בגלל שכשהיינו מסיימים משהו, היינו מסיימים הכל ביחד, היינו מסיימים מבחנים ביחד, היינו מסיימים עבודות ביחד, היינו מסיימים מועדי ב' ביחד, וגם היינו יוצאים לכל החופשות ביחד.

אחרי 14 שנה שאתה רגיל לשגרתיות כזאתי, זה קצת מוזר לך להגיע לצבא. בגלל שבצבא המחזורים די מפוזרים וזה יוצא שיש מחזור שמתגייס כמעט כל חודש, אז השיחרורים וסיומי השירות של החיילים די מפוזרים לאורך השנה, והרבה חברים שלך משתחררים במהלך השירות שלך.

 אז כן, בתור חייל צעיר לפני כשנה לא שמתי לב שחיילים היו משתחררים. לא הרגשתי את השחרור שלהם, וזה גם לא כל כך עניין אותי, אבל כשאתה מגיע לשלב אחרי שאתה נגעת בקיר והחלפת תקליט, ואתה כבר עמוק בחצי השני של השירות שלך, מתחיל לספור את השבועות ואת החודשים, כשחצי מהחברים שלך משתחררים במכה זה מרגיש נורא ואיום. מעבר לזה שאתה מפסיד מלא חברים ולך תדע איזה אידיוטים חדשים יגיעו עכשיו, אתה מרגיש מצד אחד שהנה, כל החברים שלך משתחררים ומסיימים, ועכשיו גם תורי,לא?

אתה נכנס לאיזושהי אופוריה שאסור לך להיכנס אליה, במיוחד לא בתקופה הזאת. הרי יחסית נשאר לי עוד די הרבה זמן לשרת, ואסור לי להיכנס לאופוריה כזאת כי זה גורם לי לזרוק זין ולספור את השעות. אז אם אני אתחיל לספור את השעות הזמן בכלל לא יזוז, ואם אני יזרוק זין ואני וימשיך לעשות בלאגן, אני ימשיך לשבת ריתוקים ומעצרים והזמן בכלל לא יזוז, וההפך, השחרור רק יתרחק ממני בגלל הדפוק.

אני חייב למצוא דרך להשלים עם העובדה שכולם השתחררו וכרגע, אני די לבדי.