דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

מפגש ביזארי ולא צפוי

אז אחרי מפולת הגימלים הטובה, ביום שני בבוקר אני קם בבאסה כדי לחזור לבסיס. עכשיו ישנם שתי דברים שיכולים לרומם את רוחי ביום שכזה: 

לגלות שמייגן פוקס החליטה לעשות עלייה ומשום מה היא החליטה לגור דלת מולי ובאה לבקש סוכר עם לבוש תחתון מטחרה, אוווווווו לפגוש ידידה שהכרתי במקרה פה בישרא. אז לשמחתי הרבה הפעם מדובר על אופציה מס׳ 2 (יש!!!!!!!), ופגשתי, זתומרת, ראיתי את אנצ׳י. בגלל שעדיין לא הייתי בטוח שזו היא או לא וגם כי מיהרתי לרכבת לא הספקתי אפילו לומר לה שלום. אבל אחרי בירור קצרצר הסתבר שזו היא.  

החכמה הקטנה בכלל לא שמה לב אליי. למרות שקניתי כרטיס במכונה לידה ובחנתי אותה מכף רגל עד ראש.

המפגש הביזארי הזה גרם לי לחשוב על הרבה דברים:

1.העולם הזה קטן.

2.מידי.

3.הסיכויים שניפגשתי עם מאות בלוגרים ברחוב או בכל מקום במרחב הציבורי די גדולים, כאילו, איך לעזאזל אני אמור לדעת או לראות על בנאדם שהוא בלוגר? יכול להיות שהבנאדם ששאלתי אותו בתחנה המרכזית מה השעה היה בלוגר, או החיילת שנתקעה בלי בטרייה וביקשה ממני שיחה היא בלוגרית, ולעולם לא נידע זאת. 

אולי כדאי שנעשה אנחנו הבלוגרים מעין אות סודית ככה שנוכל לזהות אחד את השני ולדעת שאנחנו שייכים לאותה כת. כמו האות האפל בהארי פוטר או משהו.

בכל מקרה, בסופו של דבר אני יצאתי האשם כלשונה. אבל לפחות נהניתי מלהסתכל לה על התחת.