דמיינו שיש פה כותרת קיטשית. כמו "החיים שלי ואני" או איזה ציטוט של גאנדי

כל האנשים...

שגרמו לי סבל

שגרמו לי להתעצבן

שגרמו לי לשנוא אותם

שהעבירו ביקורת על כל דבר שאני עושה

שניסו להשים לי רגל כל פעם שניסיתי לצעוד קדימה

שטפחו לי על השכם כל פעם שעשיתי צעד אחורה

שניסו לתקוע לי סכין בגב בכל פעם שהסתובבתי

שניסו לנצל אותי

שניסו להביך אותי

ושניסו, Basiclly, להרוס לי את החיים

לא קיימים עוד, לא חלק מהווה שלי, לא חלק מהעתיד שלי. הם נעולים בעבר, במגירה, הרחק ממני, בבוידם, במחסן. אין סיכוי שאני אתקל בהם לא בהווה, ולא בעתיד, ואין סיכוי ששוב אני אתחבר לסוג אנשים מהסוג שלהם.

מזכרות מחו"ל

טוב אז אחרי שהגעתי אתמול לסופשבוע נעים בבית החלטתי לעשות סדר גורף בכל החדר שלי, אפילו סתמתי חורים ישנים בקירות וצבעתי.

שחיטטתי סתם במגירות הישנות מצאתי כל מיני מזכרות מחו"ל שמשום מה החלטתי לאחסן אותם במגירות ולא להשים אותם ככה במדף בגאווה

משמאל לימין:

את הסירה הגדולה ההורים שלי קנו לי בביקור שלהם במלטה לפני חצי שנה.

את התוכי קיבלתי במתנה מחבר שביקר בטורקיה לפני שנים רבות.

את הזכוכית עם החריטה בפנים קיבלתי לפני 10 שנים מחבר שביקר בהוליווד, קליפורניה.

הלטאה המפוחלצת – קיבלתי במתנה מחברה של אחותי שביקרה בדרום אמריקה וקנתה אותו בפרו לפני כמה שנים.

את שתי פסלי הבודהא הקטנים קיבלתי מבת דודה שלי שביקרה בהודו לפני 6 שנים.

את האביר קניתי בכבודי ובעצמי  (כן כן) בטיול משפחתי בהולנד לפני 4 שנים.

את המטריושקה (הבובה הרוסית) קיבלתי במתנה מידידה לפני שנה.

חוץ מכל זה, אני זוכר שהיו לי כל מיני גלויות ודברים ששמרתי שלא הצלחתי למצוא...

דרך אגב, מה עושים היום?