עניין של זמן

בשדה התעופה, אמא שלי נכנסה לחנות הספרים לקנות מפות לטיול וספר טוב לקרוא על מנת להעביר את הטיסה בשלווה. קניתי לי ספרון אחד קטן וריק. הייתי חייב לפרוק קצת עצבים על הנייר במהלך השבוע הזה.

"השעה 04:26. אנחנו מחכים למטוס שלנו, כל כך אירוני שברקע בנגן המוסיקה שלי מתנגן השיר שהיווה משמעות כל כך רבה לי ולאדם. אני מסתכל על המכתב שמורל השאירה לי וכבר נתקף געגועים. לאפרת, לבית, לחברים ואפילו למוקה, הלברדור הלבן שלי שלא מפסיק לנשוך ולאכול לי את הנעליים. אז מה אם עוד שבוע אנחנו כבר בחזרה הביתה, בכל זאת שבוע שלם בלי לדבר עם אף אחד, להיות מנותק. מצחיק לחשוב שאנחנו מוצאים דווקא את הזמנים הכי מתאימים וביחד עם זאת הכי מסובכים כדי לברוח קצת מהמציאות, לנשום לרגע אוויר של חופש, של חוץ לארץ. לכולם היה עוזר קצת לברוח, שבעצם אם כולם היו בורחים לאותו מקום, הביחד פשוט היה "עובר דירה". אולי הנסיעה הזאת תגרום לי לניתוק קל אבל אני באמת חושב שהנסיעה הזאת באה לי בזמן הטוב ביותר. לנשום אוויר, למתוח חזה ולדעת שהכל בסדר, שהכל בעצם נשאר בבית, בחום, עם החברים. זה רק אני שהולך ו"בורח" מהצרות של עצמי. מה זה בעצם יעזור לי אם אני ביום שני חוזר, ומה אם הייתי בורח לתמיד, טס ומסדר לי מציאות חדשה, סוג של חלום אישי לכל אחד בשבועות האחרונים. השאלה אם זה באמת יכל לפתור משהו. אני בנמל התעופה בזמן שבמקום להיות במקומו הקבוע, הראש קצת בורח למקומות אחרים. אין לי מושג לאן. אני פשוט צריך למצוא אותו. קצת זמן איכות עם המשפחה אף פעם לא מזיק, בעיקר אחרי האירועים של אתמול. יציאה מהארון היא אף פעם לא דבר פשוט בעיקר כשזה נעשה מאיזושהי פינה שאתה נדחק אליה בהפתעה, ללא רצון וללא הכנה מראש. יש ואין רצון להתמודד. אולי החופשה הזו היא מה שתעזור להחזיר את הראש למקום המתאים ואת הרגליים לקרקע.

06:30, כל קו החוף נגלה אלינו. אני לאט לאט מתרחק מישראל, מהבית ומהחברים. מתרחק מהרעש והצרות, מהמציאות היומיומית שלי לעבר מציאות מעין מדומה של שבוע. אני בעננים, תרתי משמע. הגענו לגובה המקסימלי. מלמעלה לבן, מלמטה לבן ובאמצע רק שורה של אנשים שמנסים לתפוס תנומה קלה עד שינחתו ברומא. השמש יוצאת החוצה, אנחנו מעל העננים רק כמעט מרחק נגיעה מבחוץ. כל מה שאני רואה זה רק הרים ועוד הרים במקומות מסוימים ביבשת. העננים מציפים אותנו. מן הרגשה של שלווה מסוימת. אני הולך לנוח קצת לפני שננחת. טיסה נעימה"

"זהו, יוצאים לעיר. אחרי שסוף סוף מצאנו את הדרך החוצה משדה התעופה ומהתחנה המרכזית הגענו למלון. אנחנו במלון במרכז העיר, מספיק חלון אחד לפתוח כדי להבין שאי אפשר לספוג את האווירה הזו בשבוע אחד בלבד. הרמזורים פה רק כגדר המלצה, לא איזשהו סימן שמורה להם לעצור, אם הייתי מקבל שקל על כל פעם שכמעט דרסו אותי בשעה האחרונה יכולתי לקנות לעצמי לפחות קופסת סיגריות אחת אם לא שתיים. אני לבד בחדר בנפרד, כל כך רוצה להיות עם האנשים האהובים עליי, אני הולך לנוח קצת עד הערב ואז נצא.."