כשיגמרו השמיים...

היו לי תקוות לא פנטזיות אבל תקוות ידעתי שאני צריכה לחזור לארץ וידעתי שאני לא אוכל להשאר בנפאל אבל תמיד האמנתי שאם האהבה שלנו חזקה מספיק, והאמנתי שהיא חזקה מספיק, אנחנו נחזור להיות ביחד אם לא השנה אז בשנה הבאה או בזאת שאחריה...

ואז חזרתי לארץ ובכיתי שבועיים חשבתי עליו כל יום כל היום כל מה שרציתי היה לחזור שוב לנפאל שוב אליו ולא לעזוב.מתי שהו הבנתי שאני לא יכולה ככה יותר שמגיע לי להיות מאושרת, שהגיע הזמן שאני אשתחרר ממנו ואאפשר לעצמי למצוא אהבה חדשה... אז ניסתי באמת שכן אפילו יצאתי לדייט... אבל הוא תמיד בלב שלי קצת פחות מבעבר אבל עדיין שם.

אז מדי פעם כשאני לא מצליחה להלחם בדחף אני מתקשרת אליו, כן.. כן.. לנפאל.. יותר נכון אני מתקשרת לחבר שלו שיתן לי לדבר איתו... ברוב הפעמים הוא לא שם כשאני מתקשרת מתוך כל הפעם שניסיתי לא וזכרת כבר כמה הן היו הצלחתי אולי שלוש פעמים לדבר איתו בפעם הראשונה הוא היה מקסים והוא עוד התגעגע אלי, בפעם השניה מבלבל  בפעם השלישית הוא כבר היה קר אלי ואמר לי במילים שלו שהוא ממשיך הלאה ... את זה אני יכולה להבין גם יצא לנו לדבר על זה כמה פעמים ואמרתי לו שאני אבין אם הוא ימשיך שאני לא יכולה לבקש ממנו שיחכה לי... אבל עדיין הוא היה יכול לספר לי את זה בצורה יותר אמפאתית, בצורה שלא תגרום לי להרגיש שאיבדתי את כל החשיבות שלי בעיניו.

נתתי לו את כל מה שהיה לי את כל מה שהוא היה מוכן לקבל ..

הוא לימד אותי כלכך הרבה על עצמי ועל אהבה.. אני לעולם אודה לו על זה ותמיד אוהב אותו על זה ואני עדיין כואבת ועדין מתגעגעת ומבקשת הדרכה מאלוהים שיעזור לי...