פאנפיק

אז זהו...אלה 2 הפרקים האחרונים לעונה השנייה של פאנפיק זה.

כרגע לא נכתבה עונה 3.

מקווה שתהנו.

ותודה לכל האנשים שקראו את כל 2 העונות והגיבו והחמיאו.

פרק 25-

יכולתי לארוז מזוודה ולעזוב את המדינה לחור עם עצי קוקוס ונחשי אנקונדה, אבל לא עשיתי את זה.

יכולתי להראות לאליסון ולחבורת החוצפנים שלה מה זה ערסים באמת ולהיכנס בהם כמו שהם מעולם לא חלמו,אבל לא עשיתי גם את זה.

למעשה לא עשיתי דבר,עמדתי בתוך יציקת הבטון שבשנתיים האחרונות קראתי לה בית ורק עכשיו הבנתי שזה לא באמת הבית שלי. שמעתי את צעקותיהם של הסובבים אותי בדעותיהם שנעות לכאן ולכאן כאילו הייתי מתחת למים.

לרגע שמחתי להיות גוף שלישי.

כבר לא היה אכפת לי מה אומרים עליי ומה חושבים עליי,מה לבשתי באותו הרגע ומי נמצא בבית שלי ואיך הוא נראה איך כולם נראו. פשוט לא היה אכפת לי.

לא כעסתי יותר על אף אחד וגם לא על עצמי,לא הרגשתי דבר.

עוד יומיים יש לי יום הולדת,יום הולדת שני בחברתו של דאגי והדבר אינו עלה במוחי בחודשיים האחרונים כלל וכלל.

באמצע הוויכוח הנוראי שלי לא היה עניין בו יצאתי מהחדר שבו אני ודאגי ישנו לילות שלמים או בילינו לילות שלמים ונתתי למהומה להמשיך לקרות בלעדיי.

ירדתי למטה,נעמדתי במטבח ועשיתי לי כוס קפה והתיישבתי בגינה שלי,ולא על כסא אלא על הדשא שחלק היה מזוהם בכוסות שתייה או בקולה שמישהו שפך.

התיישבתי בקצה הערוגה כשהאנשים שהיו בקומה הזו,בחדר הזה כרגע הם אינם וכל המהומה התרחשה בחזרי עם דאגי,אליסון והעיתונאים.

לי לא היה עניין בדבר,כל מה שרציתי היה לשתות קפה ולא לפתוח את הפה יותר כי לפעמים זה עדיף יותר מכל שטות אחרת.

חשבתי על כל מה שנגרם לאחרונה בחיים שלי ועד כמה יש לי קשר אליהם,החלטתי לבחור בשיטה הרגועה כי בסה"כ אני יודעת דבר אחד-שאני ודאגי מתחתנים ושאני אוהבת אותו והוא אותי ושום דבר לא יכול להפריד בנינו. כי אני יודעת שכולם יכולים להגיד מה שהם רוצים ושתמיד יהיו כאלה שינסו לחמם את העניינים ולהפריד בנינו והאמת המרה היא שאנשים באמת מתפרנסים מזה. עלה לי חיוך על הפנים כשנזכרתי בנשיקה הראשונה שלי ושל דאגי שהפתיעה אותי והקפיצה לי את הלב אלף שנות אור קדימה ואני יודעת שעם או בלי התערבות היא הייתה צריכה לקרות. דאגי התיישב לידי עם כוס שוקו ביד ועין מעוטרת בפנס סגול-כחול מהכתב ההוא בוודאי,הוא התיישב לידי וחייך את החיוך הכי רחב שלו,כאילו שלא אכפת גם לו יותר מדי,אכפת לו כרגע רק ממני.

"בואי נלך מכאן" הוא אמר לי ולגם מכוס השוקו שלו שבוודאי הספיק להתקרר.

"אליסון המתוקה וכתביה השנונים עוד פה?"שאלתי בציניות אופיינית.

"האמת שכן"

"מה הם עושים שם למעלה?"

"באמת שאני לא יודע"

"טוב..." תגובתי הייתה אדישה מבד"כ,כנראה לקחתי קשה לרגע את השיטה הרגועה שהתחלתי לדבוק בה

"בואי נוציא אותם משם ונלך לקופי-בין (בית קפה) או משו,נפצה על השוקו הקר שלי ואתן לך עוגייה מתוקה כמוך"

דאגי נתן לי יד ועזר לי לקום מהדשא המטונף שטינף לשנינו על הדרך את התחת ועלינו למעלה.

כשעלינו למעלה נוכחנו לדעת שאליסון והכתב המסור יצאו כנראה מהדלת האחורית והשאירו לי חדר שינה מבולגן למדי,מעניין מה כבר היה להם לעשות שם...

"תתלבשי ונלך" לבשתי את הבגדים שלי:דיקיז,אולסטאר שדאגי קנה לי ואיזה חולצה T מוזרה

בקופי-בין יצא לנו לפגוש את טום ושירלי,שניהם ישבו על כוס שוקו חם ולא הזיזו את העיניים שלהם לשום מקום,הם כל אותו הזמן הביטו אחד לשני בעיניים בעוד שהשוקו שלהם מפזר להם ארומה רומנטית למדי,לא רצינו להפריע להם אז התיישבנו בצד השני של המסעדה ונהנינו מהאוכל והחיוכים של שנינו. כרגע אני יכולה להבטיח שהשיטה הרגועה שלי עדיפה.

"דאגי?" לדאגי התווסף שפם שוקו. "אני רוצה שנעבור."

פרק 26-ואחרון.

"למה את מתכוונת?"

"אני רוצה שנעבור לישראל לחודשיים"

"למה?"

"אני רוצה לראות אם נוכל להסתדר בכל מקום-הקשר שלנו חוצה יבשות ועכשיו כשאנחנו מתחתנים אני רוצה לדעת שאם יקרה משו,נוכל לחיות גם בישראל. אני רוצה שתהייה חלק מהחיים שלי והמדינה שלי כמו שאני חלק משלך"

"אני מבין"

"אני יודעת שאתה מבין,אבל אתה מוכן לעשות את הצעד הזה בשבילי?"

"אבל מה עם הלהקות?"

"שלי במילא בהפסקה וגם שלך בערך"

"אנחנו חוזרים לאולפנים בחודש הבא"

"אז ניסע רק לחודש,נשכיר לנו חדר בדרום ת"א" אני לא חושבת שהוא הבין את הקשר המשפט,לפעמים עצוב לי כ"כ שאני חלק ניכר מחייו אבל אין לו שום חלק בחיי,הוא מעולם לא היה בישראל לתקופה שארכה יותר משבוע. בעוד שאני,גרה כבר שנתיים פה,חגגתי יום הולכת אחד והשבוע מגיע לו השני אבל דאגי מעולם לא היה רוצה להיות חלק מישראל כמו שאני הייתי רוצה להיות חלק מלונדון.

"כל מה שתרצי,צ'ן שלי,אשתי,אהובתי,מתוקה שלי"

*******

כעבור שבוע

*******

טוב אנחנו בחדר במלון בת"א,כיאה למזלי הטוב אנחנו נמצאים בחדר בקומה השלישית-לגמרי לא מה שביקשנו. אולי התרגלתי להיות פרי מדינה באנגליה...מחר יש לי יום הולדת אבל אף אחד מאיתנו לא עייף מספיק לישון וגם ככה מיטה אחת שבורה אז נראה לי שנצא הלילה. הריאות שלי נחנקות מהחדר שליד,הם מעשנים כמו קטר. בפעם הראשונה ובניגוד לתהליך הגלובליזציה יורד עכשיו גשם בחוץ והמזגן חונק אותנו מהחימום שכוון אליו. אני יודעת שאני מתלוננת יותר מדי,זה ישראל ואני בבית במקום הזה, ובאמת שדאגי מסתדר פה לא רע. זמנים כאלה מזכירים לי,שאני חייבת להישאר עם הרגליים על הקרקע.

יצאנו אתמול,שתינו אכלנו,רקדנו וצחקנו. כנראה, אני אפילו א זוכרת מה קרה אתמול... אני רק זוכרת את הפנים שהעירו אותי.

"בוקר טוב אשתי המדהימה,נסיכת יום הולדת שלי,אהובת ליבי" יש לו חיוך מלאכים. "כפרה עלייך" ומבטא מצחיק כשהוא מדבר בעברית. עכשיו אני יודעת שדאגי חלק מהחיים שלי בכל מקום.

עכשיו אני יודעת שאנחנו בלתי נפרדים. אני חלק ממנו והוא חלק ממני. "אין שחור בלי לבן-אין טוב בלי רע" הבטתי בקעקוע שלי שהמשפט הזה מופיע תחתיו והבנתי עד כמה הוא נכון.

לא משנה עד כמה שונים ומשונים אנחנו,אנחנו לא יכולים להתקיים אחד בלי השני.

"בוקר טוב בעלי".