אני מוכרח להודות, בית החייל יכול להיות אחד המקומות המגניבים
והכיפיים, אבל גם יכול להיות אחד המקומות שיכולים לגרום לך להרגיש ריק ומבודד
מאדם.
כשהחברים כאן, אפילו בהרכב חלקי-אז וואלק, על הכיפאק. תופסים תה בשעת התה המסורתית.
ב"פינה האדומה" שלנו בחדר האוכל (כל החבר'ה שלנו רוסים. (כמעט!) )
ומפטפטים על הא ועל דה (ליברמן!).
לעומת זאת, כשכולם נעלמים מסיבות כאלו ואחרות, ואתה נשאר לבד עם כמה מכרים, ורואה
מסביב חברה אנושית... זה מפעיל איזה קול פנימי כנראה. קול שאומר לך: "וואו!
תשמע. אתה לבד פה וכולם עם חבר'ה! ווטפ בנאדם?" וזה מתרגם לתחושה מבאיסה
ומבאשת. (או מבאישה ומבאסת) באופן כללי.
בסדר, ניחא. זה יעבור עד מחר.
לא כתבתי פה מזמן, אז אני אעשה איזה תקציר מנהלים קטן. (תקציר מנהלים זה החלק
במסמך שמכיל תאכלס של התאכלס הכי מצומצם שקיים. אם המסמך הוא שמלה, אז תקציר
המנהלים הוא חצאית מיקרו. וכן. אתם מחפשים את זה כרגע יא שובבים. קלטתי אתכם).
תקציר:
מאז הפוסט האחרון, הספקתי להשתתף בתחרות באיטליה עם רכב מרוץ שבנינו
יחד עם המחלקה. (היה מגניב,קשה, גשום וסטלני באופן אירופאי. ביותר! יש לי שליש
פוסט גמור אשר התחלתי לכתוב בינואר. אני צריך להמשיך!)
לאחר מכן הספקתי לעשות סקר מקדים לראות להיכן אני יכול להתגייס בתוך החיל הלא כל
כך זוהר אשר שובצתי אליו. מצאתי את המקומות בעלי הפוטנציאל הגבוה יותר, השגתי
טלפונים של סגני אלופים שונים... והצקתי.
רואיינתי. קיבלתי תפקיד לא רע בכלל. עכשיו אני כמעט בשנה בתפקיד. (מה שמזכיר לי
לכתוב מאמיר בפורום עתודאים בתפוז-על המקום אשר הגעתי אליו).
לא. עוד לא יצאתי לקורס קצינים. מתי אני יוצא? (השאלה הראשונה שמשום מה שואלים כל
קמ"א. כמו שישאלו אישה בהריון באיזה חודש היא). נקווה שבמועד הקרוב (הייתי
אמור לצאת עוד לפני "צוק איתן", אך נסיבות רפואיות התקילו אותי כשכבר כל
הMINDSTATE שלי היה מוכוון לקורס. באסה ישבנים).
במהלך מבצע צוק איתן הצלחתי באורח פלא לא לעשות יותר מדי תורנויות, ומצד שני הפרויקט
הרגיל שלי נתקע משום שאיש החשמל שלי היה עסוק בפרויקטים אחרים ודחופים יותר.
בימים האחרונים של המבצע סופחתי לחמ"ל במחנה נתן, קרוב לבית. היו ימים כיפיים
במהלכם כבר כמעט לא הייתה כמעט עבודה (החלק הכי מבאס אשר גורם לזמן לעבור במרווחים
קוואנטיים איטיים במיוחד), הייתי מוקף בנגדים מעשנים, ובאופן כללי היה די משעמם.
מה שכן:
- עשיתי תורנות עם מילואימניק שהוא אחלה גבר. (ששירת בתור עתודאי באותו
בסיס בעבר הרחוק רחוק).
- חיפשתי ברשת הצה"לית מסמכי תכנות (היות והתחלתי לעסוק בלתכנת
תוכנות תיב"ם... תועבה ויצירת כילאיים אשר לא תיאמן!), ומצאתי במקום זאת
בתיקיית רשת שכוחת אל, משהו אחר לחלוטין שגם חיפשתי... מבחר ספרי PDF על... איך לצייר! אז יצא שביליתי שם את רב
השעות בלהתאמן על לצייר פרצופים מצחיקים. (בתקווה אחרי זה להשתפר מספיק על מנת
לצייר המצאות טכנולוגיות חשובות, או כאלו שסתם נראות מגניב).
- (הכי חשוב לסוף) הצלחתי לתפוס חולצה שבדרך כלל רק אזרחים עובדי
צה"ל של הבסיס שלי מקבלים!!! ולא החיילים/קצינים! איזה כיף!!! (החייל העקצן
שבי שמח. וזו באמת אחלה חולצה).
בשבוע שלפני זה הספקתי לחטוף מכה בראש ולקבל איזה סחרחורת קלה לכל
השבוע. אומנם קיבלתי גימלים לרב השבוע, אבל זה לא היה שווה את החרדות. נראה שהכל
בסדר עכשיו תודה לאל.
בכל מקרה, נראה שחזרנו כעת לסוג של שגרה. נקווה שהטילים יתחילו לטפטף
פחות עד שהם יפסקו (לא יקרה במאה הקרובה, אבל לא מזיק לקוות).
השיר הזה נתקע לי
בראש. תסבלו בכיף גם!
נראה שדי סיכמתי בינתיים את מה שהיה לי על הראש,ועוד בתקציר המנהלים!
הישג לא רע.
אז מה חוץ מזה?
הממ כן.. יש לי חברה מהממת ומגניבה. ואני אוהב אותה, והיא אותי. והיא אפילו מבינה
רפרנסים של חנונים. שזה אחד הדברים הכי מגניבים! (וברור שיש קטעים קשים. אבל אתם
יודעים, הרבה פעמים קטעים קשים מכריחים אותנו לצמוח או להישבר. אז הבחירה העדיפה
היא לצמוח).
ומחר ט"ו באב. מחר אקפוץ
חזרה אליה, ויהיה כיף. J
טוב. זה היה עידכון מופרע קלות. אני מתגעגע ללכתוב כאן, ולתעד שטויות
שעוברות עלי. גם ברמות היותר שטחיות. (ברגע שאני נזכר בשטחיות, אני עשוי להזכר גם
ביותר עמוקות. שהן מה שחשוב).
אז שיהיה לכם שבוע שקט, מי שלא קוראים כאן. נתראה עוד מעט בעוד פוסט!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
