מוכנים לעוד קטע ארוך ומייגע של זיבולי שכל מאדם קטן וחסר משמעות על הפלטה המקוללת שלנו? אז הנה קיבלתם.

עבר עליי שבוע נוראי. הפרידה שלנו נראת שונה מכל מה שהיה עד עכשיו. והיא כבר מפגינה נכונות לזרום עם גברים אחרים. "נותנת לכולם היזדמנות" כמו שהיא אמרה.

אין דבר כואה מזה פשוט אין! להילחם כמו טיפש בדיכאון שעוטף ומחבק אותך מכל הצדדים, ואז לשמוע את אמא שלה שואלת אותי איפה הבת שלה!

שהיא יצאה עם "חברה" שלה ושכבר מאוחר ושהיא היתחמקה מהשאלות שלה.. 

לוקחים את זה ומחברים לזה את "נותנת לכולם היזדמנות" ומקבלים..... דייט שמן ועסיסי בזמן שאני תקוע עמוק בתוככי הבסיס ומהרהר לעצמי בקדרות על "איפה היא" "עם מי היא" וכל שאר השאלות המענות..

בטח כולם זוכרים את האימרה "הגברים בוכים בלילה".

ובכן אני חייב להגיד שנלחמתי באומץ. אתה שוכב שם במיטה והמחנק בגרון תופס אותך..אתה נלחם!

המבט שלך בטעות נופל על התמונה שלה על הקיר ליד המיטה... אתה נחלם!

אתה נזכר בנשיקה הראשונה שלכם.. בשישי הראשון שהיתגנבתם כדי להיפגש.. אתה נלחם!

אתה נזכר כמה היא חסרה לך.. החיבוק שלה.. הריח שלה..אתה נלחם!

אתה נזכר בכמה פאקים יש לך באישיות שאולי נשבר לה מהם.. אתה נלחם! אתה מתחרט על כמה לא מספיק הגנת אליה או לא היית שם בשבילה.. אתה נלחם!

אתה מהרהר ומהרהר.. והלסטות שלך ננעלות.. האגרוף מתהדק.. והלב מאיץ..והתמונות בוערות לך בעיניים!

ואז.........אתה נשבר.

מגיע שלב שאף אחד לא מסוגל להמשיך להילחם, לא הנמושה ולא הגבר שבגברים.

ואז אתה קולט שאולי טעית.. אולי היא באמת עם חברה. אבל אז אתה נזכר שזה בכלל לא משנה. היא לא שלך ולא רוצה להיות שלך. איבדת אותה ואתה חסר אונים. שום דבר שתעשה, או לא תעשה, לא יחזיר אותה.

ואז הגיע יום חדש. הרבה אנשים ניסו לעודד אותי. החברים והמפקדים.

אריק כל הזמן ניסה להצחיק בכל מיני יציואות מוזרות (שעבדו אגב) כמו : "אתה יודע? גם אם אתה רוצה לתלות ת'עצמך, אתה לא יכול. עם הגובה ש'ך אין איפה לתפוס ת'חבל". או כמו: "אתה נראה כמו הכפפות ש'ך אחרי יום עבודה". הדפוק הזה אפילו ניסה להחרים את סכיני היפני שלי.

בהמשך המפקד שלי קרא לי לשיחה. הוא נג"ד בן 33. הוא אמר ש"תפור עליי" שמשהו לא בסדר.

סיפרתי לו. דיברנו המון. הוא הביא לי דוגמאות מהחיים שלו והכניס אותי לפרופורציות. הוא אמר "תחשוב שיש אנשים שנפרדים ומתגרשים עם ילדים".

בתאכלס זה הרבה יותר כואב.

הוא דיבר עוד הרבה דברים. יצאתי מעודד משם.

בהמשך הערב הבנתי בעצם כמה איכפת לי ממנה. בין אם אנחנו ביחד או לא.

ואז נזכרתי שכל הסיפורים שאני שומע פה ושם בין החבר'ה.

תנו לי להבהיר לכם משהו, 60-70 אחוז מכלל הבנים רוצים זיון. לא יותר ולא פחות. אני לא פסימי ולא שלילי. אלה עובדות וזה מה יש.

ואז היתחלתי לדואג לה. אבל ממש לדאוג לה. אני מכיר אותה. היא תמימה וידידותית. זורמת לפה ולשם ולאיפה שהרוח תיקח אותה או שמישהו יחייך אליה.

ידעתי שכל העולם ואישתו יקפצו אליה אחרי שנפרד.. פחדתי שהיא תיפגע. ממש פחדתי. 

זה מוזר, אבל אני מרגיש אחריות כלפיה, למרות שהיא ילדה גדולה ולמרות שהיא זרקה אותי. 

היום בבוקר דיברנו..כל מיני דברים. לא דברים שהיתי רוצה לשמוע.. והבנתי שהיא ממש לא רוצה אותי, לפחות לא בתקופה הקרובה, אם בכלל.

לסיכומו של דבר אמרתי לה כמה דברים.. אני לא אדם מושלם, אני רחוק מזה שנות אור, אבל אני יודע דבר אחד.. לא נולד ולא יוולד הגבר שיואהב אותה יותר ממני. זה יבוא לה מתישהו. היא עוד תיזכר בזה יום אחד. זה אולי יבוא לה בעוד חודש-חודשיים או שנה-שנתיים. אבל זה יבוא. וזה יבוא לה בדברים הקטנים, לא הגדולים. כי לקנות לה מתנות יקרות ולקחת אותה לטיול מפואר כל אידיוט עם כסף יודע לעשות. אבל לא, זה יהיה בדברים הקטנים ומטומטמים, הפשוטים, כמו לבקר אותה בסגירות ולהביא חטיפים לשמירה, או כמו לפתוח לה את דלת המונית (גם כשכבר נמצאים בקשר ארוך ואין יותר מה להרשים ולעשות פוזות), או לתת לה את החתיכה היותר גדולה שנחתכה מהעוגה, או לדרך שאני מחבק אותה כשהיא נרדמת לי על החזה או עוד מיליון ואחד דברים אחרים.

אבל כמו שהמפקד שלי אמר לי.. הגלגל, לא סתם הוא עגול. הוא מסתובב. אין לדעת מה צופן העתיד..

והיא תראה את זה. יום אחד היא תיזכר בזה.

כמו כלב נאמן.. תמיד בציפיה, תמיד מחכה, תמיד מקווה.

אלכס.