ייאי, בלוג!

חח כותרת חופרת.. אחלה מערכון אבל

הייתי באמריקה!!!

אני לא מאמינה שזה מאחוריי כבר!

כמה חיכינו לזה.. בעיקר אמאבא שלי

בהתחלה לא ממש רציתי ליסוע לשם.. מה לי סוציאליסטית מן השורה לבירת הקפיטליזם העולמי??

טוב מסתבר שיש הרבה...

קניתי הרבה.. כמיטב המסורת האמריקאית.. אבל דברים שאני צריכה וממילא היייתי קונה..

רק ששם זה יותר זול..

הרבה יותר זול.

הייתי שם חודש וקצת וכל הטיול חשבתי על כל מי שנשאר בארץ על החברים שלי וכולם.

האמת שחשבתי שיהיה לי נורא נורא קשה.

ובאמת היה לי.. עד אמצע הטיול בערך

ואז התחלתי להתרגל לעצמי.. פתאום גיליתי שכשאני לא עם החברים שלי אני דואגת לעצמי

(דבר שלא הייתי רגילה אליו ב5 שנים האחרונות)

זה היה נורא מוזר.בהתחלה.

לאט לאט זה נהיה כבר יותר טבעי וככה..

המשכתי להתגעגע לכולם בעיקר לחיבוקים.

בעיקר לחיבוקים של ערן.

מהחיבוק הראשון שהוא נתן לי אי שם בכיתה י' הרגשתי שזה חיבוק שהוא באמת רוצה לתת. ולא סתם כי אומרים בוקר טוב ואומרים שלום עם חצי חיבוק מאולתר.

וככה קרה שמה שרציתי לקבל בשנייה שאני יוצאת מהמכס, קיבלתי.

אורי אור וערן באו לחכות לי בשדה תעופה.

זה היה המחזה הכי יפה שרואים כשחוזרים מחו"ל.

3 בנים עומדים עם שלטים (אור החזיק בפה כי כאבה לו היד ><)

מחכים שעה שאני אחזור..

(וכוסאמא של המטוס שאיחר.)

זה היה אחד הדברים. באמת.

כל אחד מהם נתן לי חיבוק אמיתי שלא קיבלתי כבר חודש שלם.

זה היה מדהים.

נראה לי שחזרתי מהטיול הזה שונה..

בוגרת יותר..

נותנת לעצמי קצת יותר מקום אבל עדיין נועה של כולם.

שבוע הבא חוגגים לערן יומולדת

צריך לחשוב על מתנה..

עד כאן.

שבת שלום.

nowa.