ככה זה כשאתה לא מי שאתה רוצה להיות.
יש חלל, אני חושבת, בין מי שאתה למי שאתה רוצה להיות. נפער חלל.
וכמו שאנחנו כבר יודעים, האדם לא מסוגל פשוט להיות חלול. אז דברים מבחוץ נכנסים וממלאים אותו.
או שהוא מכניס לתוכו כל מיני דברים.
ואז תלוי איזה אדם הוא, כן?
הוא אופטימיסט? או פסימיסט? או דעתן או כעסן או נרקסיסט או שהוא עצלן?
ואולי כל אלה הם אותו הדבר בסופו של יום.
כשיש פער בין מי שאתה למי שאתה רוצה להיות.
ואז אתה משכנע את עצמך שאתה בדרך לשם ושזה פשוט לוקח זמן.
ואז זה לוקח יותר מדי זמן אז אתה משכנע את עצמך שניסית ופשוט לא הצליח לך.
ואז אתה מאמין לעצמך אז החלל המדובר מתמלא בכעס.
ובהתחלה אתה כועס על עצמך.
ואז אתה פשוט כועס.
ואז אתה שונא.
כי אתה לא מי שאתה רוצה להיות, כן?
אז אתה שונא את כל מי שהוא כן מי שהוא רוצה להיות,
שונא את כל מי שהוא כן מי שאתה רוצה להיות.
ואנשים מחייכים סביבך, ואתה שונא אותם, כי הם מחייכים כמו שאתה רוצה לחייך.
שונא אנשים כי הם יפים.
ואתה לא במקום שאתה רוצה להיות בו
אבל אתה לא תקום ותלך לשם. ממש לא.
אתה תשאר איפה שאתה, ותשנא את מי ששם. ואת מי שלא פה.
ואת מי שפה. כי מי שפה אשם בזה שאתה פה.
אנחנו עושים צעדים קטנטנים בדרך לעצמנו.
כמו חבלן בשדה מוקשים.
אבל החבלן הזה
הטמין לגמרי בעצמו את כל המוקשים באדמה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
