מישהוא אמר לי פעם:"את יודעת יעל ביום שבו את תהי עצובה ומדוכאת זה באמת יהיה הסוף כי אם מלכת האופטימיות תהיה עצובה מה יעשו הנתינים" אני לא יודעת אם הוא צדק או לא אבל אם התיאוריה שלו נכונה אז תתכוננו לסוף העולם..
נמאס לי.. אין יותר באנלי מלפתוח ככה פוסט אחרי שלא עידכנתי קרוב לחצי שנה, כל כך הרבה מים נשאבו מהכינרת מאז מהפוסט האחרון שלי.. אז השאלה הנשאלת בעצם היא למה לא עידכנתי כ"כ הרבה זמן והתשובה לזה היא מאד פשוטה כי את המוזות שלי-כמה פלצני שזה לא ישמע-העדפתי לתרום לדברים אחרים כמו כתיבת בדיחות לקאמל וגם כי היה לי מחסור רציני בזמן ולשאלה השנייה למה אני מעדכנת דווקא עכשיו אני אענה במהלך הפוסט.
לפני 18 שנה, 5 חודשים אחרי שההורים שלי התחתנו אמא שלי גילתה שהיא בהריון. היא התקשרה בשיחת חוץ לצרפת ובישרה להורים שלה שעומדת להיוולד להם נכדה אז נכון שלא הייתי הנכדה הראשונה וגם לא הראשונה שנולדה בארץ ובאמת אין לי תשובה למה סבא וסבתא שלי החליטו לעקור את עצמם מכל הטוב שהיה להם בצצרפת ולעבור לארץ אחרת שהם לא מבינים את השפה בלי פרנסה, מקום שבו בגיל מבוגר יחסית הם צריכים לבנות את הכל מהתחלה את כל החיים, אני לא יודעת למה אני הייתי הטריגר לזה שהם יעלו אולי כי אני הייתי הנכדה הראשונה שפיזית גרה בארץ אחרי שהיא נולדה כל מה שאני יודעת שסבתא שלי תמיד נהגה להתגאות בזה שבזכותי הם עלו לארץ. וכך היה הם עזבו הכל שם ובאו לארץ ממש חודש לפני שונלדתי וזו אולי אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי אי פעם סבא ואבא שלי היו מגלפים לי צעצועים מעץ בונים לי בית על העץ הם אפילו בנו עליית גג במיוחד בשבילי, אני לא יכולה להתלונן ולהגיד שהיתה לי ילדות עשוקה סבא שלי היה לוקח אותי ואת סבתא לטיולים ברנו 9 שלו לכל מיני טיולים פסיכים של צרפטונים ומסעדות ולחרמון ואז הוא היה מתלונן שזה לא הסקי של צרפת אבל אין כמו ישראל.. אני חושבת שחוץ מסבתא שלי באותה תקופה הוא היה רואה אותי הכי הרבה זמן עד שיום אחד בלי התראה מוקדמת אמא שלי קיבלה טלפון באמצע הלילה שסבא שלי לא מרגיש טוב ושלקחו אותו לבית חולים, אני לא ממש זוכרת הרבה מאז כי הייתי בת 6 בערך כל מה שאני זוכרת זה שסבא שלי היה מאושפז ולי לא נתנו לראות אותו, הם לקחו אותו לבית חולים פאפי שלי והחזירו אותו חצי בנאדם עכשיו אני יודעת שמה היה לו זה אירוע מוחי אבל אז לא ידעתי מה זה יום אחד היה לי סבא מלא חיים ויום אחרי זה הוא היה משותק בכל צד ימין. וזהו נגמרו הטיולים הרנו נמכרה ואת סבא שלי הייתי רואה בין טיפול פיזוטרפיה אחד לאחר אבל זה כבר לא היה אותו פאפי הוא היה חלש חוייר ולא מתפקד.. מאז כבר לא שמעתי אותו מתלונן על כמה שהישראלים חוצפנים ושהסקי הוא לא כמו בצרפת אחרי מה שקרה הוא היה מתלונן רק על כמה שכואב לו וכמה שהוא מרגיש לא טוב, וסבתא שלי, מאמי הייתה עסוקה בלדאוג לו ולטפל בו ואני? אני נשארתי לי לבד בלי תשובות מה קרה למאמי ופאפי שלי איך ביום אחד נעלמו מהבית שלהם-המקום שהכי אהבתי להיות בו- למקום אפור ושקט בלי שמחת חיים ומלא כדורים ותרופות.
לפני שבועיים אישפזו אותו שוב הוא לא הרגיש טוב, זה מה שאמרו לי , מה שהרופאים אמרו הוא שהיה לו מין בעיה שבגללה הוא היה משתעל וסובל אבל הוא מבוגר וחולה מכדי שהם יוכלו לטפל בזה, כולם הלכו לבקר את פאפי בבית החולים חוץ מ.. נחשו מי? הנכדה הסוררת יעל.. כולם כועסים למה לא הלכתו לבקר אותו בבית החולים כשהוא היה מאושפז הם פשוט לא מבינים שאני לא מסוגלת.. לא ראיתי את סבא שלי מאז שאישפזו אותו גם לפני זה לא ראיתי אותו הרבה זמן.. וזה לא עיניין של רוצה זה מסוגלת אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה! לפני חודשיים בערך הייתה מסיבה לבת הדודה הקטנה שלי וראיתי אותו יושב שם על הספה היה לו כואב לקום ממנה מאבד שיווי משקל בלי שיתמכו בו בצדדים ואז שאלתי את עצמי זה פאפי שלי? זה שהיה לוקח אותי לטיולים? זה שהיה בונה לי בתים על העץ? זה פשוט קרע אותי מבפנים ולא יכולתי לספר את זה לאף אחד כי לאף אחד שאני מכירה אין את היכולת לשמוע את הסיפור הזה מההתחלה ועד הסוף מה גם שאני לא חושבת שאני אהיה מסוגלת לספר את זה למישהוא פנים מול פנים כי אני פשוט אתחיל לבכות ואני לא רוצה שמישהוא יצטרך לספוג את הדמעות שלי והמקלדת עושה עבודה מצויינת..
חוץ מזה קרו עוד כמה דברים שגרמו לי לשקוע עמוק אל תוך העצבות והדיכאון כמו למשל דברים שעשיתי ושאני מתחרטת עליהם במיוחד על משהוא אחד ספציפי שבגללו אני מענה את עצמי כבר 3 שבועות בשאלה האם מה שעשיתי היה נכון או לא? כי אם לא הייתי עושה את זה הייתי כועסת על עצמי למה לא עשיתי את זה אבל אחרי שעשיתי את זה אני כועסת על עצמי למה כן עשיתי את זה כי התוצאות ההרסניות של זה שאני אגלה עד כמה רק בהמשך..
לפני כמה ימים הגעתי למסכנה שאולי אני אדם צבוע הרי אף אחת מהחברות שלי לא יודעת באמת מה עובר עלי אני שמה המון מסיכות ולא משנה עד כמה הסובבים אותי חושבים שהם מכירים אותי אף אחד לא מכיר את עצמי יותר טוב ממני ואני יודעת הסטיגמה עלי היא שאני אחת שמספרת בקלות את כל מה שעובר עלי למרות שזה לא נכון אף אחד לא באמת יודעת עלי את כל האמת..
וזה מחזיר אותי לשאלה שהעלתי בתחילת הפוסט למה בעצם אני טורחת לעדכן אחרי כ"כ הרבה זמן, והתשובה היא שאני פשוט חייבת לפרוק.. זה הכל ממש לא איכפת לי מי קורא את זה ולמה אני הייתי צריכה את הפוסט הזה לא בשביל אלה שקוראים אותו אלא בשביל עצמי להשתחחר מכל המועקות
זהו אני מקווה שבקרוב יהיה יותר טוב כי הגעתי למסקנה לא מזמן שאני חיה כבר קרוב ל17 שנה אבל אני לא באמת חיה אז אולי את הפוסט הבא (אם יהיה אחד כזה) אני אקדיש לחיים כי אני חייתי 17 שנים של מוות אני לא עשיתי שום דבר שיגרום לי להסתכל אחורה ולהגיד ואו! אז הגיע הזמן שאני אפסיק לחיות כמו שחייתי ואתחיל לחיות כמו שצריך..
עד לכאן קוראי היקרים
יעל אשר חזרה מהמתים לבינתיים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
