Diary of Belle

(לורי ספילמן)

לכולנו יש רשימת משאלות כלשהי, זו יכולה להיות רשימה שעשינו בגיל 16 (או 14 כמו במקרה של הדמות הראשית בספר), רשימה שעשינו בסוף שנה לועזית שהייתה לא מוצלחת כל כך כדי לפתח תקוות לגבי השנה החדשה, רשימה של דברים לעשות לפני שמתים או לפני שמגיעים לגיל 30 (יש אנשים שעבורם מדובר באותו מקרה, לרוב כי הם סתם חרדתיים).. הבנתם את הרעיון.

לחברה שלי היתה יומולדת השבוע. באותו הבוקר של היומולדת קמתי בתחושה שיש יומולדת למישהו אבל לא הצלחתי להגיד מי, בסוף נזכרתי שזה תאריך היומולדת של מישהי שלמדה איתי בתיכון אבל לא הייתי משוכנעת לגמרי לגבי התחושה, אך זה היה מספיק כדי שאניח לזה. בערך שעה אחרי זה פייסבוק המזכיר הנאמן הזכיר לי שאכן יש יומולדת היום אלא שמדובר בחברה שלי! (תאמינו לי, לצערי זה מראה רק על קצה המזלג כמה חברה חרא אני).

לא רציתי שזה יהיה ברור שאני זוכרת את היומולדת רק כי פייסבוק הזכיר (חרא תירוץ) ואמרתי לעצמי שאתקשר מאוחר יותר. עבר היום, לא עשיתי שומדבר משמעותי (אלא אם כן אתם מחשיבים בזבוז זמן כדבר משמעותי) ובלי ששמתי לב נהיה מאוחר אז הלכתי לישון.

למחרת בבוקר התעוררתי וכהרגלי במריחת זמן בבוקר פתחתי את הפייסבוק. לחרדתי הפוסט הראשון היה פוסט ברכה מרשים שחברה משותפת רשמה לחברה שלי לרגל יום הולדת וקלטתי כמה חברה זבל הייתי אז מיהרתי לסמס לה ברכה כי התביישתי מידי להתקשר. איך מודים בפני חברה ששכחת את היומולדת שלה? ועוד אחרי שהזכירו לך? אם היה מדובר בי הייתי נפגעת מאוד, למרות שמדובר בחברה שלי אז לא הייתי כועסת עליה בשום צורה (אני מתה על הבחורה הזו היא בנאדם זהב). בכל מקרה עבר זמן, ראיתי שהיא לא עונה והתחלתי לכעוס על עצמי ונהייתי מתוסכלת, איך לעזאזל עשיתי דבר כזה? אני שמשתדלת בכל מאודי לחיות בשיטת אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך? בסופו של דבר חברה שלי ענתה לי והוכיחה לי שלקרוא לה בחורה זהב זה לשון המעטה ושהכל בסדר. ואז החלטתי שאם היא פנויה באותו ערב אנחנו נפגשות (כאן אציין שאני כרגע לומדת בבאר שבע והחברה המדוברת היא חברה מהבית, בצפון) כי אני חוזרת לסופש ואני צריכה לראות אותה. המזל שיחק לי והיא התלהבה מהרעיון וקבענו לסושי עם עוד שתי חברות.

למרות שחברה שלי סלחה לי בלי למצמץ עדיין הרגשתי לא בסדר אז החלטתי לקנות לה מתנה ליומולדת (אני שונאת לקנות מתנות) והייתה לי תחושה חזקה שאני צריכה לקנות לה ספרים.

ככה מצאתי את עצמי באותו אחר הצהריים בסטימצקי, מתמודדת עם שאלה חדשה - איך קונים ספרים במתנה לבחורה שלא בטוח שאוהבת לקרוא, ואם היא כן אוהבת לקרוא מה הסגנון שלה? שקלתי לרגע לוותר על ספרים כמתנה אבל מהר מאוד ביטלתי את המחשבה הזו, הייתה לי הרגשה חזקה שצריך לקנות לה ספר. החלטתי לנסות להתחכם ושלחתי לה הודעה רנדומלית לחלוטין על דעתה בנוגע לסרט שהוא למעשה עיבוד של ספר שקראתי וכך קיבלתי קצה חוט לעבוד איתו. עידכנתי את המוכרת בחנות והיא התחילה להמליץ לי על ספרים. היו כל כך הרבה ספרים שנשמעו מעולה! תיכננתי לקנות לה שני ספרים ןלגמור את הסיפור בזה אבל תולעת הספרים שבי הרימה את ראשה מהכר לנוכח המבצעים בחנות ומצאתי את עצמי מתמודדת עם 4 ספרים כששניים מהם ישארו אצלי.

ככה נתקלתי בספר "רשימת המשאלות". לראשונה נמשכתי אליו כי הוא מספר את הסיפור של ברט (שם מוזר לבחורה) בת ה34 שאמה מתה לאחר מאבק ממושך במחלה (נדמה לי שזה היה סרטן). ברט היתה אמורה לרשת את העסק המשגשג של אימה ולעבוד בו כמנכלית כשבן הזוג שלה, העורך דין החתיך והמצליח אנדרו עומד לצידה. אלא שבאופן מאוד מאוד מפתיע, אימה מורישה סכומי עתק לשני אחיה של ברט ואת העסק לגיסתה של ברט שגם כן עבדה בחברה, ובכך משאירה את ברט לכאורה בלי כלום. במהרה מתברר שברט תקבל את הירושה שלה בסופו של דבר אלא שהיא חייבת להשלים רשימת משאלות שברט בת ה14 כתבה וזרקה לאחר מכן. כמובן שזו לא משימה פשוטה כי ברט בת ה34 שונה לחלוטין מברט בת ה14. מהר מאוד ברט מבינה שאם היא רוצה את הירושה של אימה היא תצטרך להמר בגדול ולפרק את החיים המושלמים שבנתה לעצמה וכל זה בגיל 34 כשהשעון הביולוגי מתקתק והמשענת הכי גדולה שהייתה לה, אמא שלה, איננה כדי לעזור לה.

למרות שהאמא מתה כבר בעמוד הראשון, נוכחותה מורגשת גם במהלך הספר, לאורך המסע שברט עוברת, ובדרך מאוד משעשעת.

לא יכולתי שלא לתהות מה היה קורה אם לפני מותה אמא שלי הייתה משאירה לי מכתב עם הוראות לחיים כמו שאמא של ברט השאירה לה. דבר נוסף שמשך אותי לספר, משיכה שהתגבשה ככל שהתקדמתי בקריאה, הוא כמה ברט מפחדת לנער את הקרקע מתחת לרגליים של עצמה - תחושה שאני מזדהה איתה באופן עמוק מאוד. אהבתי לגלות לאט לאט איך כל פעם ברט עושה עוד צעד ועוד צעד עד שזה הופך כבר להרגל מבחינתה בלי שהיא שמה לב לכך. זה נתן לי שביב של תקווה שגם פחדנית כמוני מסוגלת לשבור את הזכוכית ולהתקדם, למרות שמדובר בספר בדוי לחלוטין.

בסופו של דבר החלטתי שגם אני אעשה רשימה. רשימה בלי תאריך תפוגה, בתנאי שבאמת אפעל לקדם אותה. אני כבר יומיים חושבת על הרשימה הזו ואני מרגישה שאני רוצה לקדם אותה בכל מאודי, אני רוצה להגשים את המטרות שברשימה ואפילו יותר מזה - להוסיף לרשימה הזו מטרות חדשות.

אני הולכת לישון עם הוראה אחת פשוטה שאמא של ברט נתנה לה באחד מהמכתבים שכתבה לה: כל יום תעשי משהו שאת מפחדת לעשות. 

לא כל יום צצה הזדמנות לעשות את זה אבל החלטתי שבפעם הבאה שאני רוצה לעשות משו אבל עוצרת כי אני מפחדת, אזכיר לעצמי את המשפט הזה ואנסה לעשות את זה בכל זאת.

*למקרה שזה לא היה ברור אני ממליצה בחום על הספר הזה ;)