יומן מסע - שנות העשרים שלי במאה ה21

'תריסר' אני לוחשת לו באוזן,

בעוד רעש מחריש אוזניים מרעיד את חלונות חדרו האפל

'תריסר?' הוא שואל

'תריסר המראות עד כה'

הוא מחייך ומדגדג אותי בדיוק איפה שאני הכי רגישה,

ואני פורשת ידיים בעודי עצומת עיניים נחנקת מהצחוק

מנסה לתפוס בכל העולה בידי כדי להשיב מלחמה.

'שלוש עשרה' הוא משיב לאחר שהרעש המוכר חוזר ומתדפק על עור התוף.

'שלוש עשרה?' אני מתחכמת

'שלוש עשרה נשיקות!' הוא מכריז ונושק לי

 שתיים על המצח, שלוש על לחי אחת, שלוש על לחי שנייה

שתיים על הסנטר ושתיים על האף.

'היי, שכחת אחת!' אני מתאוננת בפניו..

'לא שכחתי' הוא אומר ונושק לי נשיקה מס' שלוש עשרה על השפתיים.

מסלק תלתל זהוב מעיניי ומסתכל בי כמו היתי היחידה עלי אדמות

'אני או..' הוא מתחיל להגיד אך הרעש מעלים את המשך דבריו

'אתה מה?'

'אני אוהב אותך' הוא שב ואומר

'כמה?'

'כמספר ההמראות שתמני במשך נצח שלם'.

טבע או לא טבע, לא טוב היות האדם לבדו.

ואולי זאת רק אני, ואם כן אז איך זה שכתבו על זה שיר?

קרעי תמונות מסתחררים בראשי נשאים על גבי רוח התחדשות פתאומית שאנסתי לחיי, כי פשוט לא טוב לי במצב הנוכחי.

המושג הזה, 'פתיחת דף חדש' מרגיש לי מתאים יותר מתמיד. מצד שני ה'תמיד' הזה היה שם תמיד-

מחברת חיי פשוט מלאה ב'דפים חדשים'. 

ואולי זה מה שצריך להיות? המאמינים מביננו אומרים שבנאדם אף פעם לא מפסיק 'לחזור בתשובה',

כל יום בשבילו הוא הזדמנות חדשה 'לחזור' עוד יותר, מעין תהליך אינסופי שכזה;

היה לך יום טוב, יום בו ענית על כל דרישותיך העצמיות? יופי המשך כך עלה את הרף ונסה להתעלות.

נפלת? לא נורא מחר יום חדש אזור את כל כוחותיך והתחל מהתחלה.

חברה אמרה לי לא מזמן שמי שחושב על העבר נתקע שם. האמנם?

אז בשביל מה עושים טעויות אם לא לחקור ולהבין איך ממשיכים הלאה?

זה לא אתם שלימדתם אותנו  שלמי שאין עבר אין עתיד.?

אבל מי בכלל אמר שכדי לפתוח דף חדש צריך לשרוף את כל הדפים שקדמו לו?

מממ, יצאתי לסיגריה, מה שבטוח זה שאולי הראש מסוגל לשכוח  

אבל לריאות שלי יהיה קשה למחוק את נזקי טעויות עברי.