The Wolf Woman Chronicles

כן, הנה אני שוב בעבודה. היום התחיל לפני שעה, כבר הספקתי לקרוא חדשות, להציץ בפייסבוק, לנסח הודעה ל-ק' שהגיחה אתמול מהאוב. מאחר ואני מריצה משהו, יש לי עוד המון זמן פנוי לבהיה, ואני בוחרת להעביר אותו כאן. וואטאבר, נכון?

יורים ולא בוכים - די לבכיינות

כמה מהאנשים שאני פוגשת מזועזעים מפסק הדין בנושא שי דרומי. למה לתת רשיון להרוג, הם שואלים. זה שמישהו פרץ לך הביתה, לא נותן לך את הזכות לסיים את חייו - החיים הם מעל לכל, אומרים אלו שמנסים לנסח טיעון מוסרי. אם זה היה יהודי, אומרים אלו שמצביעים חד"ש, לא היו מזכים אותו.

אולי כולם צודקים. באמת לא צריך לתת רשיון להרוג, אבל פסק הדין שניתן לא נתן רשיון להרוג. בסך הכל אפשרות להגן על עצמך ועל רכושך. אולי החיים הם מעל לכל, אבל שוכחים פה את החיים של מי שלא נהרג, של הקרבן. האם חייו של הקרבן שווים פחות? האם הקרבן צריך לחיות את אותם חיים בפחד מפורצים, מפושעים, מנבלים שעלולים פעם "רק" לפרוץ ולגנוב את רכושו, ובפעם הבאה לאנוס את אשתו ולהרוג אותו?

וכן, יכול להיות שאם הוא היה יהודי פסק הדין היה אחר, והחוק שהועבר בכנסת לגבי הגנה במקרה של פריצה לא היה עובר. אבל, אתם יודעים מה, בעיני גם גנב יהודי היה ראוי להיירות במקרה כזה, והחוק צודק וראוי בלי הבדל של דת, גזע ומין.

מי שמרחם על אכזרים, סופו להתאכזר אל רחמנים. משפט קיטשי ונכון מאין כמוהו. כמה פעמים ירחמו על הפושע וינסו לשקם אותו, בעוד שהקרבן נדון במקרה הטוב לנזק כלכלי כבד וקשיים, ובמקרה הרע לשיקום נפשי או פיסי מתמשכים?

מדוע צריך לרחם על האכזר? על הפושע? על האנס? מדוע צריך להבין את "הנסיבות שהובילו אותו אל המעשה"? בעיני, התייחסות כזו מעבירה את האחריות מעושה המעשה לאיזשהו גורל עלום שם, איזה מהלך חיים שעבר על הנבל, שכביכול מצדיק את מעשיו, מפחיתה את הנבל מרמה של אדם לרמה של בובה שנשלטת על ידי המאורעות.

אתם יודעים מה? שום אירוע בעבר לא מצדיק פשע. כן, גם אם אנסו אותך כשהיית קטן, או הכו אותך, או הכריחו אותך לגנוב - זה לא מצדיק את המעשים שאתה עושה כשאתה בוגר.

הרחמים האלו, הנסיונות העלובים הללו לשיקום ולהבנה מביאים עוד ועוד אכזריות לעולם. ההרתעה אפסית, ואלו שיצר ליבם רע עושים ככל העולה על רוחם, ומקבלים עונשים מבדחים אם מישהו טורח לתפוס אותם. החוק היהודי של "עין תחת עין, שן תחת שן" לא בא להיות אכזרי יותר מן הפושע, אלא להפך: להרתיע עד כדי כך שמי שחושב על לעשות מעשה רע, יחשוב אלף פעמים ועוד אלף לפני שהוא עושה את המעשה הזה. להרתיע נבלים מגיל צעיר ולחנך אותם לפחד מהחוק.

אני בעד שי דרומי. אני בעד הגנה על רכושך ועל אורח חייך שצריך להיות חופשי מפחד. המערב הפרוע בדרום צריך להיות ממושטר, אבל עד שהמדינה העלובה שלנו תתעשת ותתחיל לעשות שם סדר בבלגן, טוב שנתנו נשק למתיישבים שיגנו על אדמתם, רכושם וחייהם.

נערי חנות חיות המחמד

לפני תשע שנים אני וש' ראינו את הבויז בהופעה בפארק רעננה. אהבתי אותם בצעירותי, אבל בתקופה ההיא הם כבר היו עתיקים בעיני והיא נאלצה לסחוב אותי. לשמחתי, אני נגררת בקלות ולכן זכיתי בהופעה מהממת.

אחרי כל השנים האלו, תורי לגרור מישהי להופעה שלהם, בתקווה שהיא תחווה את אותו פאן טהור ואת שמחת המוסיקה שהבויז יודעים לפזר בכמויות. אז הנה תזכורת קטנה ללהקה ענקית:

Pet shop boys - it's a sin

אמש בכוכב נולד:

אני לא יודעת - או שלהתעסק במוסיקה הופך אותך אוטומטית לחרש וחסר טעם, או שעל השופטים עובר משהו רע במיוחד בעונה הזו.

שלא כמו רבים אחרים, לדעתי הוספת דנה אינטרנשיונל לפאנל רק הוסיפה לו - היא עולצת מאוד, משפריצה את האישיות הקאמפית שלה מסביב ואפילו מתחברת לעממיות של מרגול. הבעיה היא לא באנשים שיושבים בפאנל השופטים או במספרם הרב. הבעיה היא במה שהם אומרים אחרי השירים.

קודם כל, ההתעלפות של השופטים מכל ביצוע בינוני, בטוח ומיין סטרימי פשוט נמאסה. אני כבר יודעת לזהות את מה שיקבל מחמאות - ככל ששיר (עדיף מאוד מוכר ואהוב) מושר בצורה פחות נקיה על ידי בחור צעיר ומתלהב, השופטים יתעלפו מיד לאחר הביצוע מתדהמה ויכריזו שזה הביצוע הכי טוב של הערב, או של העונה, או של בריאת העולם הנוכחית.

בכלל, אפשר לומר שארסנל המתמודדים דל העונה במיוחד - מלבד כוכבים פוטנציאלים ספורים (ואחת אמיתית: מיי פיינגולד המהממת שלא דופקת חשבון לאף אחד, ובצדק), רוב המתמודדים לא היו זוכים למחיאות כף גם בערב הקריוקי בחתונה שלהם. הביצועים חלשים ברובם או מביכים, בייחוד אלו של התינוקות של הנבחרת דוגמת לירן דנינו - יש לו קול כלשהו, אין ספק, אך גילו הצעיר והיהירות שהוא רוכש לעצמו גורמים לתחושת בחילה קלה - חבל שבהפקה לא יודעים לקחת את החבר'ה הצעירים האלה ולהסביר להם דבר או שניים על קהל בוגר.

על ביצוע כמו של מיי פיינגולד המההמת ורוני דלומי חביבת הקהל (השיר פאם פאטאל - כדאי לשמוע את הביצוע המקורי לגרסה הישראלית של אורלי זילברשץ בנאי), ביצוע בו מיי כנראה הצליחה להוציא מרוני את הבסט שלה - תגובות השופטים היו מעליבות. השתיים שרו נהדר, השתלבו נפלא יחסית להבדלים בינהן, והיו ראויות לשבחים.

גם פאולה ודניאל שהעזו לחרוג מהבון טון של יואב צפיר, להסתכן ולבצע שיר שהם כתבו (הפקה יקרה, זה משהו שאתם אמורים לעודד, למרות שהצורך שלכם הוא ללכת על בטוח ולהוריד את הכוכבים שלכם לבינוניות חמימה ומחבקת) זכו לתגובות מטופשות בנוסח: "אני לא מכיר את השיר". כאילו, דההה, זה הקטע בשיר חדש שמישהו כתב, לא? אם השופטים לא מסוגלים לשפוט במקרים כאלה, אולי כדאי להחליף אותם במי שיוכל להתמודד עם התחרות.

בקיצור, בעונה הבאה אני ממליצה בחום להעיף את צדי צרפתי, להכניס זמר עכשווי כמו שהיה בעונה הראשונה של כוכב נולד במקומו ולהפוך את האודישנים להרבה יותר תובעניים. מאחר ואני בתקופה של התמכרות לזבל בטלוויזיה, אני רואה השנה גם את הזבל שכוכב נולד מוכרת לי. בשנה הבאה, אני מקווה, יהיו לי דברים יותר חשובים לעשות מלראות בחור לבנבן ומפוחד מודח, במאוחר מדי, מן התחרות.

האמת? מדי פעם חיפשתי אותה בפייסבוק. בכל זאת, זו האקסית היחידה שלי איתה אין לי קשר, קלוש ככל שיהיה, ואין לי מושג מה קורה איתה. היא היתה אחת מהאהבות הגדולות שלי, אלו שאינן אפשריות אבל מתקיימות בכל זאת. זכרון עליה מציף אותי מדי פעם בפעם, גורם לי לתקתק על המקלדת את שמה המפורש בפייסבוק, ונאדה - הבחורה מנותקת מן העולם.

לפני כמה שנים אמרו לי שהיא יוצאת עם בחור לבנבן וממושקף, מדרדרת לה בתשובה אל תוך הדת, גרה בצפון על ראש הר ובכלל מתחברת למשהו. הנדתי בראשי וצקצקתי בלשוני כששמעתי את הדברים, אבל בפנים סתם התגעגעתי. ברור לי שאחרי כל כך הרבה שנים היא זרה גמורה, ובכל זאת, הגעגועים הם אל מישהי מוכרת, ממשית מאוד.

כשהבוקר נכנסתי לפייסבוק בחדווה הרגילה של יום ראשון (כלומר, הזדחלתי לאתר ברטנוניות וחיפשתי משהו שיציל אותי משממון יום ראשון בבוקר), ראיתי פתאום פנים מוכרות על המסך. זו היתה היא - ק' האגדית של פעם, מתחבקת עם ילדה כלשהי (גם היא כבר אמא? רק אני נתקעת בגיל הטיפש עשרה?), פניה רציניות כתמיד, חיוכה של הילדה אינו משתקף על פניה.

ק', בחיי שאני מתגעגעת, אבל את חייבת ללמוד לחייך.

אני שונאת אירועים משפחתיים ובדרך כלל מדירה רגלי מהם. חתונות, הלוויות, בר מצוות ובריתות - כולן זוכות להתעלמות שווה ממני, והסטטוס קוו נשמר.

הבעיה החלה כשפגשתי את ר'. משפחתה הידידותית של ר' מאוד מלוכדת. בשונה ממשפחתי שרק נוהמת בינה לבינה במפגשים, המשפחה של ר' נוהגת לשוחח, לריב, לחלוק חוויות ובאופן כללי לתקשר עם עצמה. המפגשים המשפחתיים הם חובה, ומי שנעדר מהם צריך להציג פתק מהרופא או לשאת בתוצאות.

מאז שאני ור' יחד, המשפחה שלה החילה עלי את סט החוקים הדרקוניים הללו, ובכל פעם שאני חומקת מעוד מפגש הם נעלבים. לאור זאת, החלטתי בזמן האחרון להתחיל להיות בן אדם (או להתנהג כמו משהו שנראה כמו בן אדם) ולבוא לאירועי משפחתה של ר', כדי להפסיק את מחול הזעף ולמען שלום בית.

הבעיה הנוספת היא, שמשפחתה של ר', המצומצמת והמורחבת כאחד, אוהבת נשיקות. למרות שאינם בעלי גנים מזרחיים, כולם נוהגים של לנשק לכולם, עם הרבה מוץ מוץ מוץ קולני של השפתיים על שתי הלחיים. אני, שאיני נוהגת לנשק לזרים ולמשפחות מורחבות של אחרים, תמיד מנסה לחמוק מתחת לראדאר הנשיקות ולברוח אל חוף מבטחים. בדרך כלל, הנשים בחבורה אינן חסות עלי ומנשקות אותי עד חורמה, בעוד הגברים מסתפקים בלחיצת ידי (אני רואה את אותה המחשבה תמיד חולפת בראשם: אני מנשק אותה? אני לוחץ לה את היד? למה יש לה שיער קצר? להתנהג אליה כמו אל בחור? בחורה? אלוהים ישמור, אני לא יודע! הנה היא הולכת... טוב... יופי.... הקלה.).

ביום שבת האחרון גררה אותי ר', שנגררה במו עצמה על ידי אמה האוהבת, לטקס עליה לתורה של קרוב משפחה כלשהו. הסוכריות נורו כמו מתת מקלע על הגברים המתפללים למטה, כנקמה נשיית עתיקת יומין ואפלה, פוגעות בראשיהם של הגברים האומללים ומשמיעות קולות נפץ משביעי רצון. בעזרת הנשים נאלצתי לנשק לרובן, אלא שההתמודדות האמיתית חיכתה לי מחוץ לעזרת הנשים: נדמה שאצל חלק מהגברים הוגדרתי מחדש כאשה, ולכן ברת נישוק באירועים משפחתיים. הם לחצו את ידי וגם נישקו את לחיי.

מרפי הארור.

החרדים חוזרים לכותרות, והפעם במפגן מרשים של גועל נפש מרוכז: לאחר המהומות שעשו בבירה כדי למנוע את פתיחת החניון ליד העיריה לשימוש הציבור הרחב בשבת, פונים עתה החרדים להתפרעות שלוחת רסן בגלל מעצרה של אשה שלכאורה הרעיבה את בנה בן השלוש. האשה החשודה כחולה בתסמונת מינכהאוזן צולמה בבית החולים מוציאה לבנה את הזונדה ואף מחדירה פנימה נוזל לא מזוהה. יש הטוענים כי האשה היא צדיקה תמימה שרק הכניסה לילד קצת טיפות שהרבי נתן לה, ושהכל בגלל שהרופא הרשע שונא אותה.

(כל זה בלי לציין את מאסרו הקרוב של בניזרי המושחת, את פסיקותיו התמוהות של השופט הדתי דרורי או את מעשיו הנוראיים של הרב אליאור - שעל השניים הראשונים לא ראיתי מחאה חרדית או גינוי, על השלישי אני לא בטוחה).

צורת המחאה השקטה, הכמעט גנדית של החרדים, היא שריפת פחים, תקיפת עובדי ציבור, יידוי אבנים על לשכת הרווחה ועל כל מה שבא ועוד היד נטויה. המשטרה מנסה לשמור על הסדר באמצעות צינורות מים ומעצרים, אמצעים חמורים וקיצוניים שעליהם נאמר כבר על ידי רבותינו: פחחחחח.

זה בלי לציין את מלחמת החורמה השקטה שמתנהלת בירושלים, בה כובשים החרדים לאט לאט שכונות מגורים שלמות, שוברים את מחירי השוק, מורידים אותם ומשתלטים על איזורים שלמים, בלי שהעיר מצליחה לעצור את ההגירה החילונית ההמונית לאיזור המרכז. החילונים מהגרים בצדק למרכז, כי שם לא זורקים עליך אבנים, לא צועקים עלייך "שיקסה" ושוברים לך פנס באוטו אם את נכנסת אליו במיני, ובטח שלא סוגרים לך כבישים בשבת.

אם אני הייתי ראש הממשלה והייתי מתיימרת לומר שיש לי ביצים, הייתי שולחת שוטרים לאסור את כל הרבנים שקראו להתפרעויות האלו, ותובעת אותם למשפט על הפרות סדר, הסתה וכל מה שהייתי יכולה לדחוף שם, כדי לגרום למאסרם למשך שנים ארוכות, ארוכות. מאחר ואף נושא תפקיד לא לוקח את האחריות ועוצר את הסחף שנוצר, החרדים מרגישים כאילו הם מלכי העולם, ועכשיו מנסים לכבוש בכוח את ירושלים. עכשיו זו ירושלים, מחר זו תל אביב, וכבר ראינו את הנסיונות לעצור את מצעד הגאווה בתל אביב השנה על ידי אוהבי הדמוקרטיה הללו.

מה שמדהים הוא, שבמקום לצאת נגד ההתעללות בילדים בצורה כזו, במקום לשתוק עד שיתבררו הדברים מול האם שלכאורה התעללה בבנה - החצופים האלו, חסרי המוסר הבסיסי הללו מעזים לשרוף פחים ולזרוק אבנים על שוטרים, והמדינה שותקת ומנסה להחליק את זה עם השפרצת מים והשמעת "נו, נו, נו!" מהוסס. הם, אלו שאמורים להיות מוסריים יותר מהאב, הבן ורוח הקודש גם יחד, מגנים על הפושעים ובועטים בקרבנות שוב ושוב.

היחיד שקצת מאיים הוא ברקת, עליו נאמר במעריב כי הוא שוקל למנוע שירותים עירוניים משכונות מסויימות לאור האירועים האחרונים. ועל כך נאמר:

PUT YOUR MONEY WHERE YOUR MOUTH IS

אני כל כך עצבנית לחשוב על הדברים האלו שאני חייבת לרוץ לשתות כוס מים קרים ולהרגע.

אוף טופיק:

כרגע נתקלתי בזה. כל מילה בסלע.

http://israblog.co.il/tblogread.asp?blog=697&blogcode=11016220