זה אחרת, לכתוב ב NOTEPAD או במחברת. הצורה של האותיות אחרת, הידיים טועמות את המילים אחרת, ובכל זאת יש בי מין צורך לכתוב - ודווקא לך.
נדמה לי שזה בעיקר בגלל שאתמול הטבעת אותי במילים כתובות מן העבר שלך. יצר הסקרנות שלי סופק במלואו, וכך גם הרצון להתקרב אלייך ולדעת (אם יורשה לי) אותך. אבל נשאר אצלי גם סוג של טעם לוואי מאותן מילים, והנה אני מביאה את התחושה הזו אלייך.
אתמול בלילה חשבתי שיש מישור אחר לגמרי של תודעה שאפשר לחלוק רק כשכותבים. שאפשר להעביר פתאום חלק שלם של האישיות שלך, כזה שלא עולה על פני השטח בשום מדיום אחר.
פסקה מיותרת, הפסקה הקודמת. אין בה באמת משמעות.
ובהיותן של המילים אחרות בהכתבן, המילים הכתובות שממלאות את העבר שלך נשארות איתי היום ומציקות לי. אתמול יכולתי להשאר אובייקטיבית למולן ולמול תגליות אחרות במרחב שבינך לבין אותה מיתולוגית שלך. יכולתי להשתאות אל מול הגילוי שאת לא מציבה גבולות שם, ולא משנה הסיבה, ולתהות לגבי זה בצורה פילוסופית.
נו.
משהו לא נותן לי מנוח היום. אולי זה אותו מרחב שלכן שיותר ויותר נפרש בפני, גורם לי לתהות מדוע הוא עוד שם, מה זה אומר, למה הוא מושך לי שוב ושוב בשרוול כדי להסב את תשומת ליבי שמשהו לא בסדר באופן נוראי. אולי זה משהו של בחורות, אין לדעת, אבל איזשהו צליל צורם קיים באופן תמידי בהרמוניה שלנו, כך נדמה לי.
*שתי הפסקאות שהיו פה נמחקו עקב גועל נפש, איתכם הסליחה*
***
חמש דקות אחרי, ובקריאה שניה של הפוסט הזה, אני מבינה שאני מבואסת עד עמקי נשמתי, אחרת לא הייתי כותבת בטון כזה עלוב.
נהדר כשמישהו חולק איתך את עצמו, מבלבל כשהוא עושה את זה לגבי דברים כל כך רגישים. ממש תגלית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Wolf Woman