דבר טיפשי וחסר מחשבה.
פשוט, לא התרכזתי לרגע במה שעשיתי. היה לי דחוף לסיים עם זה כבר, ופשוט לא ממש נתתי תשומת לב לפעולה הפשוטה הזאת.
בסך הכל הייתי צריכה לנתק תקע משקע, ולחבר במקומו תקע חדש. כמו מטומטמת אמיתית, לא שמתי לב איזה תקע ניתקתי. שנאי, מעביר, מה זה חשוב בכלל. אף אחד לא טרח לומר לי שזה כן חשוב!
אז חיברתי את הכרטיס קול [החדש.] שלי, למעביר במקום לשנאי, ושרפתי אותו. הוא לא באמת עלה באש (וחבל שכך, ככה לפחות הייתי מבינה שהוא מת והייתי מפסיקה לנסות) הוא פשוט מת מבפנים. אבל כן הרחתי שהוא נשרף. אבל לא יודעת למה, לא נתתי לזה יותר מדי חשיבות.
הלכתי, הייתי צריכה ללכת. כשחזרתי, אמרתי לאבא שאני חושבת שהרסתי אותו. אם משהו נהרס לי, אבא תמיד יכול לתקן. אבל אבא כנראה לא יכול לתקן הכל. להפך, הוא יכול לשבור את המחסום של הדמעות בעיניים שלי. ומאז שהוא צעק עליי שזה היה מעשה של טיפשות [מה אתה אומר אבא. יכולתי לעלות על זה לבד] ועד עכשיו, קשה לי לא לבכות.
יותר מאלף שקל, הזבל הזה. אלף שקל ששרפתי בשניה. אפילו לא הספקתי למצות אותו והוא הלך לו. איך אני מתקנת את הטעות שלי? כל טעות אפשר לתקן, או לפצות עליה. חשבתי, שאולי בגלל שהוא אצלי רק חודש, יש ביטוח. אבל איך אני מגיעה לביטוח הזה? הזמנתי את זה מארצות הברית!
אני שונאת את עצמי כשאני עושה דברים כאלה. אני עושה כל כך הרבה דברים מתוך מחשבה שאני יכולה להתרכז במשהו אחר, שאני עד כדי כך גאונה שאני יכולה לעשות כמה דברים במקביל. כזאת יהירות. אני לא יכולה, כפי הנראה, וקיבלתי דוגמה יותר מדי משמעותית בשביל זה.
יותר מאלף שקל.
מה אני עושה עם זה עכשיו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
