תעשי ואז תחשבי.
ילדות בנות 16 רצות בגשם לקנות גומי במשקל ולהסתובב בקרוסלה הקפואה.
להיפגש עם אחרים, ולברוח. לצחוק ולבכות. ליפול ולרצות למות.
לדמם, כל כך הרבה לדמם, אבל תמיד לסלוח. לתת לשתינו הזדמנות
לאהוב כמו כולם, את לי, אני לך.
ואת מתרחקת. הולכת עם הרוח, עם השנתיים שעוזבות אותי, המדים שאני מחזירה לקיטבג
וזורקת אותם לסל כמו הרבה לפניי. כמו שעכשיו מגיע הסתיו בכאילו, הקיץ נעלם.
אני עומדת במקום, ואת הולכת, צוחקת עליי, את עם הפחדים שלך מהעולם הגדול.
אמרנו שנראה אותו "אולי זה לא היה החלום שלי באמת..."
אולי זה לא. כנראה שהחלום הוא רק שלי. אני בולעת צ'ייסרים ומסיימת סיגריות,
ואת צועקת שזה לא בסדר. אבל את זו שפוחדת לחיות ולמות, אני רק פוחדת למות -
אבל לא באמת.
כל התיכנונים, הדפים הקטנים מפוזרים על הריצפה, ריח של בישולים על הכיריים.
חמוץ ומתוק, חריף כל כך. לפעמים זה דל וצריך להוסיף לזה מלח.
ואת הולכת, מצאת לך אותו - הוא שלך ואת שלו. שוכחת מי אני ,
ילדה בת 16 ששינתה אותך. או שלא?
אולי את לא מבינה שחברים לא נשארים לנצח.
אולי את לא מבינה שאני נפגעתי.
אולי את לא מבינה שאפשר להיעלב.
אולי אני נחמדה מדי, טובה מדי, שקטה מדי, רגועה מדי.
תמיד מדברת שקול ויודעת מה לענות.
אבל בא לי לצעוק, לצרוח, לבכות ולהטיח דברים בקירות.
איך אפשר לפגוע בי ככה ולהאשים אותי?
את חושבת שסתם התפרצתי?
את חושבת שזו פעם ראשונה שאת זורקת אותי לכלבים והולכת אליו לפוך?
ואני תמיד נותרת בגשם זלעפות בחוץ, עומדת, מחכה?
מחכה למה?
שתתעוררי משנת החורף שלך?
שנלך שוב לקנות ממתקים מעבר לפינה ונרוץ לשבת בספסל?
שנחרוט את השמות שלנו עליו ונקנה את הבקבוק וודקה הראשון?
אני לא אשב שם ואסתכל על הנוף והכוכבים.
חבל לי שלך לא היה טוב, שלך היה רע, שאת מאשימה בזה אותי.
את אמורה ללמוד מהחוויות שלך, לא להפוך את הזבל בגינה שלך
עליי ולראות מה יקרה.
כי זה מה שקורה.
אני לא שוכחת.
כלום.
לאף.
אחד.
ואת יודעת את זה.
אז מה את אומרת עכשיו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
