~הטוב הרע ואני.. פשוט דנדי :]:

אני לא יודעת למה אני מרגישה כל כך מוזר בימים האחרונים

אני לא עצמי..

אני מבריזה משיעורים ושמה זיין על כולם ועל הלימודים

אני מיתחברת עם אנשים חדשים שזה טוב אבל יש לי הרגשה שתוך כדי זה אני

מרחיקה את החברות הישנות שלי.. שהן לא פחות חשובות לי

 2 כבר איבדתיהן היתרחקו מבחירה שלהן.. לי עדיין קשה לעכל את זה

יש לי סוג של הרגשה כזאת של סוף

אני לא אוהבת את ההרגשה הזאת..אני לא מרגישה מוכנה לסוף

אני פוחדת.. כל כך פוחדת מהעתיד מהשנה הבאה

והכי קשה זה שאני כל כך לבד בתוך הפחד הזה.. כל החברות שלי כל כך

מיתרגשות וכל הזמן מדברות על "איזה כיף יהיה שנה הבאה!!"

אני מנסה לא לחשוב על השנה בהאב (זה קשה כי כל הזמן מדברים רק על זה)

ואני מנסה יותר לחשוב על איך לרזות בחופש ועל השייט שאני הולכת להיות בו בחופש

 (15 ימים בלי מאמא ופאפא :> והמון חתיכים מיסביב)

בנושא אחר לגמרי (כן אני מנסה לחשוב על דברים אחרים)

ספר טוב במיוחד שקראתי בזמן האחרון (כן אני קוראת ספרים וגאה בזה ) הוא "מאולפת" שכתבה "שז"

יש לציין שזה ספר מצחיק\פמיניסטי מאוד וגם סוטההההההההה מאודדדדדדדדד

ויש לקרא אותו מעל גיל 18 בילבד (חח מה?! אני מאוד בוגרת בנפשי :> )

ובנימה אופטימית זו אני ניפרדת מכם להיום

יש לי הופעה בערב והגבות שלי לא יסדרו את עצמן :]]

יומתוק