חלום ליל קיץ

אבא שלי לא אוהב סופרלנדים לונה פארקים למינהם. בכלל לא אוהב.

מרבית האיבה שלו מופנת כלפי כל אותן רכבות הרים מסחררות. והוא גם טורח להסביר למה :

הוא לא אוהב להיות במצב שבו הגוף שלו מרגיש בסכנה ולו אין שליטה על המצב. הוא מספר שהוא ניסה ללחוץ על הברקס בביקורו היחיד על מתקן שכזה, כמובן ללא כל תועלת. אז חוסר אונים שכזה השאיר אותו עם קונוטציה שלילית כלפי כל תאגיד פארקי השעשועים.

כשאני חושבת על זה, גם אני שונאת לא לשלוט על דברים. ברור שאני לא מתיימרת לשלוט על דברים כמו התחממות כדור הארץ, או אותן מדוזות מתועבות שהורסות לי את הקיץ. אני שואפת לשלוט על עצמי. ב 100% מושלמים ומדוייקים. ברגע שזה יורד ל 99.9 אני מתחילה לאבד את זה. מין פאניקה כללית כזאת אופפת אותי. הרגשה של חולשה. "הרי זאת לא אני" "הרי זה לא תלוי בי" "מה אני יכולה לעשות" "אכן, אני לא יכולה לעשות שום פאקין דבר".

אני חושבת שזאת הסיבה שכל כך קשה לי להתמסר לרגשות. רגשות כלשהן, כן? הרי ברגע שאתה מפנה את המקום הרך שלך, את נקודת החולשה שלך כלפי הכעס, או, טוב נו, החיבה, הן תופסות לך בצוואר לא נותנות מנוח, ובחלק מן המקרים, כאשר היחס אל אותם רגשות לא נבון, הן גם יכולות לחנוק. כן ממש ממש לחנוק. אולי אפילו להרוג חלק בך. בין אם זה חלק מופשט כמו הנפש שלך, או מצב רוחך, או דבר לגמרי מוחשי ולגמרי מוכח מדעית כמו תאי העצב.

ואם כל הזעם הטהור שאני חשה עכשיו, כלפי החולשה שלי, כלפי החוסר שליטה שאני צפה בו עכשיו, אני עדין אוהבת פארקי שעשועים

מה אני אעשה. ריככה. בן אדם חלש. חסר שמץ של אופי

אני מאושרת, שאולי התפנה לי מעט מקום בחיים עכשיו, לכתיבה [חה חה אולי במקום הסטוריה], בין אם זה הכתיבה הסו קולד אומנותית שלי. לבין אם זאת הכתיבה האישית שלי, כאן בבלוג, הכתיבה שאני כל כך אוהבת.

אני רוצה עכשיו סוף סוף, באופן חגיגי, לפנות מקום בבלוג שלי, לשיר, שמהווה בשבילי מקור השראה בלתי פוסק בשלושת החודשים האחרונים. לפעמים, אם יורשה לי להיות דרמטית, הוא מביא לי השראה אפילו לנשום.

מבין אשפת הרחובות,
מצאת איזו דלת אחורית,
לחזור לי אל המחשבות
אחרי כמעט שנתיים,שהיית
בשבילי כמו מתה כבר,
או לפחות נושמת מכשירים,
מוטב היה לולא חזרת
ובכלל, שלא היינו מכירים...

מה עוד ביקשת? שתקת כך שהרעשת.
מה עוד ביקשת?

בוקר מלוכלך וקר
היה זה כשיהודה התקשר,
ביקש ממני ת'מספר
טלפון שלך ואז סיפר
שחשב לפגוש אותך,
כך אם יש איזה משהו שאני
רוצה אולי לשלוח לך -
הטיסה יוצאת בערב יום שני...

מה עוד ביקשת? רצחת וגם ירשת.
מה עוד ביקשת?

לא עובר שבוע ו...
הנה את שולחת מכתבים,
סיפורים על איך נגררת
מטבעון עד צ'כיה החורפית,
עם בחור אחד שרק הכרת,
שעשה לך בדיוק מה שעשית לי
כמה חודשים לפני,
עד שמצאת אותו עם מישהי בדירה,
עכשיו הכל ברור הרי -
איך את רצה לאבא'לה בחזרה...

מה עוד ביקשת? טרקת ואז נקשת.
מה עוד ביקשת?

פתאום את ממלמלת ש...
אני הכי טוב שהיה לך במיטה,
לא שזה כזה קשה,
כל השאר בטח עשו אותך בעמידה
באיזה מועדון בפראג,
כששמלתך מופשלת לעקבם,
אספת עצמך למחרת,
החלטת כבר שאת חוזרת בתשובה.

מה עוד ביקשת? פיתית ואז הכשת.
מה עוד ביקשת?

בשבילי את אבודה
ובינינו... נדמה שגם בשבילך,
שנתיים קודם מי ידע
שיהיה בסוף אני זה שילך?
הצל שלך רודף אותי,
חג מעלי כלהקת זבובים,
הניחי לי לשמוח, אהובתי,
בהמשך חיי העצובים.

[אריק ברמן - מה עוד ביקשת]

מוות למוניפולטורים!!! {טוב אולי לא מוות, מספיק הייתי דרמטית לפוסט אחד}

אה, כן, אני יכולה לנתח את השיר לנצח, ואני אוהבת כל מילה ופסיק שקיים בו, למרות שלא הכל מודגש, רק רציתי שיהיה קשר בין זה למה שנאמר בפסקה הקודמת.

הלחן שלו גם מקסים בעייני, שילוב של קלאסיקה, כינור, וביטים מסויימים: