היום יום הזיכרון לחללי צה"ל, מה אני זוכרת מהיום הזה?
אני זוכרת דברים רבים,
את הטקסים שעשינו ביסודי בנושא זה,
את הצפירות שמושמעות יומיים,
את הלוח שנמצא ליד אולם הכינוסים ועליו מתנוססים
שלושים וחמישה שמות של נערים ונערות
שכל מה שהם עשו הם הגנו על מדינתיינו.
אני זוכרת את הטקסים כל שנה ושנה,
איך הם גורמים לך להתרגש כל פעם מחדש.
ואת המשפחות השכולות שנמצאות בקהל.
את הטקס בערב מהכותל המערבי,
את שיעורי החינוך שמוקדשים לנושא.
אני זוכרת את המדבקות שמחלקים כל שנה מחדש,
שעליו כתובה המילה "יזכור" ופרח דם המכבים האדום.
ומה קורה בערב למחורת?
בערב כולם יוצאים מבתיהם והולכים לצפות בזיקוקים ובחגיגות
לכבוד יום ההולדת של המדינה,
השנה היא בת 60 וזאת בכלל חגיגה.
ובאותו הרגע שהמסיבות מתחילות, לרגע, לשבריר שנייה, הכל נשכח
כלא היה.
רק המשפחות השכולות שלא מצליחות לשכוח את הכאב,
נשארות לבד עם היגון, עם העצב,עם הבדידות.
ואני חושבת לעצמי ברגע שמושמעת הצפירה של הערב,
ואני רואה את רוב האנשים ברחוב נעמדים, את רוב המכוניות עוצרות,
אני חושבת לעצמי,
איך יכול להיות שלא כל האנשים ולא כל המכוניות נעמדות?
מה זה כל כך קשה לדקה להשתתף בכאב של המשפחות
שלא אשמות בכך שיקירהם נהרגו. ועל מה נהרגו?
על כך שהגנו על מולדתם? המולדת שאתה ואני הולכים עליה?
שמחר בערב היא תהיה בת 60?
שלא נדבר על נפגעי פעולות האיבה שאלו אנשים צעירים שנהרגו,
כיוון שהם חיים במדינה הזאת,
מה הם עשו? סך הכל נהנו במועדון שהתפוצץ באכזריות.
או נסעו לעבודה למקום עבודתם?
ושוב אני חוזרת לאותה השאלה האם זה כל כך קשה לעמוד דקה?
ומקבלת תשובה, שכנראה שכן.
עובדה, שאם זה לא היה קשה הם היו עושים את זה.
יזכור,
מריה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
