המלח איבד את תחושת הזמן. המרחב איבד ממשמעותו הרבה לפני כן. ואכן, איזו משמעות כבר יכולה היתה להיות למושגים כאשר כל העולם היה סירת משוטים קטנה, אוקינוס אינסופי של מים שחורים, ואפילה קרה וריקנית המכסה הכל? לא היו שם שמש, ירח או כוכבים, כוחם של אלים או אדונים כלשהם לא הורגש כלל, והדברים היחדים אשר נתנו משמעות קיומית בתוך המקום ההוא היו הרוח הכבירה המנשבת ללא הרף, והגלים הגבוהים אשר תלתלו את הסירה, איתני טבע עתיקים כמו היקום עצמו אשר רק הבורא יכול למשול בהם. כך זה היה, לשוט בים האפל, גוף המים האינסופי המפריד בין אינסוף העולמות.
לא הייתה דרך לנווט בתוך הים האפל, מפות, מצפנים ומעשי כשפים היו חסרי תועלת שם, והמרחב הקיומי לא השתנה כלל מאז חצה את המלח את גבול עולמו בתוך הסירה הקטנה, אולם הוא לא אמר נואש ואף לא הייתה לו כוונה לעשות זאת.
המלח ידע היטב שלא מחמת המקרה הוא מצא את עצמו מנווט את סירתו הקטנה אל תוך הים האפל, הוא ידע שלא לשם נשלחים בני מינו. לא, לבורא הייתה תוכנית אחרת בשבילו, והמלח סמך על הבורא שיביאו לנמל אשר יעד לו. "לא הובאתי הנה על מנת לתהות לנצח במים הללו", אמר לעצמו המלח והאמין בכך, אולם בכל פם שהוא השתמש במילים הללו על מנת להרגיע את עצמו, הם איבדו עוד קצת מכוחן.
המסע המשיך, משניה לשניה, מדקה לדקה, משעה לשעה..... הלך והתארך, מיום ליום, משבוע לשבוע, מחחודש לחודש, משנה לשנה, מעשור לעשור, ממאה למאה. עידנים שלמים חלפו בעולם אשר המלח השאיר מאחוריו, אולם הוא עצמו לא הזדקן ביום אחד, כי הוא נעשה חלק מהים האפל, הוא נעשה נצחי ובן אלמוות.
אט אט שכח המלח את זכרונות עולמו, את חייו הקודמים, משפחתו וחבריו. אולם זה לא נגמר שם, עד מהרה נשתכחו ממנו הרגשות: אהבה, כעס, קנאה, שמחה, עצב... הכל נעלם. לבסוף נעלמה גם התקווה והאמונה והמלח נעשה דומה לים האפל במובן נוסף, הוא נעשה ריקני כמו המרחב שמעל המים השחורים.
לבסוף ברגע מסויים כאשר לא נותר למלח דבר מלבד יאוש וריקנות, הוא שלח את ידו למשוט הדהוי והמעוקם אשר שכב בתוך הסירה זה אלפי שנים ללא שימוש, ממילא הייתה הרוח כה חזקה עד אשר לא מסוגל היה המלח להסיט את הסירה מהמסלול אשר בו נשאה אותה הרוח, והתכוון להשליחו מהסירה אל תוך המים, לאחר מכן הוא ציכנן לעצום את עיניו ולקוות כי הבורא ירחם עליו ויקח את נפשו. אולם כאשר הרים המלח את המשוט גבוה מעל ראשו, מוכן לתתו לגלים, הוא קלט אור עמום בזווית עינו.
בו ברגע הניח הסב מבטו לכיוון האור אשר התברר כנקודה של לובן על רקע האופל הניצחי של האוקיינוס, ובעודו ממלמל תפילת תודה לבורא הוא התיישב והחל לחתור לכיוון האור, והפעם הצליח להתגבר על הרוח ללא מאמץ מיוחד.
שנים רבות נאלץ המלח לחתור עד אשר הפכה נקודת האור לשמש בהירה, והמים האפלים לים כחול וצלול, זמן קצר יותר לקח לשמים השחורים להפוך לרקיע זרוע כוכבים אשר הירח זורח במרומיו, אך במשך כל אותו זמן לא התייאש המלח והתקווה לא עזבה אותו עוד לעולם.
לבסוף הגיעה הסירה הקטנה ליבשה, ולא חסר כל עלה המלח לחוף, כי דברים שדיבר אליו הבורא וחזיונות אינספור מילאו את תודעתו.
כך הגיעה לטיאלניה פארון, גדול הנביאים אשר אי פעם פסעו באותו עולם, נביא אשר נבואותיו חלו על בני אדם, מלאכים, מאגים, שדים, מפלצות, ענקים, דרקונים ואלים כאחד. זו הייתה ראשית הסוף, או כשם שאחרים מנסחים זאת, ראשית השינוי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
