אדם צועק את שחסר לו

לא זוכרת איך אוכלים בלי לדעת שבערב יש ארוחה שחוגגת את שיתוף הפעולה שלנו. לא זוכרת איך נושמים בלי לשמוע את הנשימות שלך. לא זוכרת איך עוברים חוויות בלי לדעת שהן ישמעו באוזנייך. שתינו לא זוכרות חיים אחת בלי השניה. זורמות אחת לשניה בורידים, מפעילות אחת לשניה את מערכת הנשימה, חושבות אחת דרך השניה. אנחנו אהבת חיינו. הכל אמרנו, הכל בכינו, הכל נגענו. הכל הרחנו, הכל ידענו. ועכשיו, כשנגמר, אנחנו לא מצליחות להפרד. מדברות כל היום כל הזמן, כל כך קרובות ולא יכולות לגעת, כי אי אפשר, כי הוחלט. והלב נקרע.

אני משוכנעת במסע שלך כמו שלעולם לא אודה בפנייך, כמו שאני משוכנעת בזה שאנחנו צריכות להקים בית יחד. אני מיטלטלת בין מסע צלב לשכנועך לבין הבנה עמוקה בבחירה שלך. במין טויית קורי עכביש אני ממשיכה לספר לך כמה את אהובה וכמה את האפרוח שלי ומרגישה נכלולית אבל בו זמנית משוכנעת בצדקת דרכי, אבל גם בצדקת דרכך. הכל מלא אהבה והבנה עמוקה, כמו שרק אנחנו יודעות. וכשככה יהיה לי טוב - זו לא הוכחה מוחצת לעובדה שאנחנו צריכות יחד?

יפה שלי, אהובה שלי, אפרוח יקר שלי, אין לי דרך אחרת. אספר לך כל הזמן כמה את אהובה, ולו בשביל לחבק לך את הקושי ולרכך אותו כמו שאני יודעת לעשות. הדבר היחיד שאני יודעת לעשות.

אני אוהבת אותך ומתפללת לנחמה משותפת.