אדם צועק את שחסר לו

השעה 11:30 והעיר פקוקה, דחוסה ורותחת. אני מתעקשת להנות מהחווייה של הנסיעה לבד בעיר שאני לא מיטיבה להכיר את רחובותיה, אבל ככל שאני מתקרבת לכותל נהיה קשה יותר להנות. פשוט נהיה מפחיד. יש לי כבר פתק כתוב בכיס, ואני חייבת להגיע. חייבת.

יממה אחורה - באתי לירושלים לראות הופעה של חברה. מזמן לא יצאתי מגבולות המרכז, והנסיעה לירושלים הייתה מן הצהרת עצמאות עצמית - אני לא כבולה לאילוצים שלי - פלצת/עבודה/לימודים יחכו. נלחמתי בכוחות הרשע הפנימיים, לקחתי את עצמי אחרי העבודה ועליתי לכור מחצבתנו, סלע קיומנו. לא לקחתי איתי אפילו מברשת שיניים... פשוט עליתי. למרות שידעתי על התאריך הרבה זמן מראש, לא הכנתי כלום וידעתי שאם אעבור דרך הבית אשאר שם. אז בערב ראיתי את ההופעה ונהניתי עד עמקי נשמתי, ואז יצאנו לשבת בבית הקפה שליד בית ראש הממשלה, זה שעבר כמה פיגועים וגלגולים, ראיתי את האוהל הריק שהקימו אנשי משמר גלעד שליט והיה לי עצוב, נחרדתי קצת מהשומר בכניסה לבית ראש הממשלה וכובד העיר התיישב עלי בדיוק כמו שאני אוהבת אותו - כובד של 5000 שנה, תמצית ישראליות, יהדות, זרות, ממשלתיות, חברתיות דחוסה שהתיישבה לי על הכתפיים והזכירה את מה שרציתי להזכר בו - אני אוהבת את ירושלים כל כך.

למחרת קמנו בבוקר מוקדם, ניסינו לפרק ספה שרציתי לקחת הבייתה. זה לא הלך. יצאתי החוצה למרפסת, כתבתי פתק לאלוהים שאני לא בטוחה שאני מאמינה בו, אבל הוא והקיר והדת שלו מרגשים אותי תמיד, יצאנו לשתות קפה מתחת לבית ונסענו. בדרך פוזרו החברה והחבר שלה, כל אחד למקומו הוא, ועם הדרכה כללית של איך נוסעים לכותל, יצאתי לדרכי, בפעם הראשונה לבד, חדורת משימה.

הייתי בירושלים הרבה פעמים בחיי, אבל אני לא מכירה את ההתנהלות בה. הכל נראה לי כמו ארץ אחרת. האנשים מתנהלים שונה, הרחובות לא ישרים - לא אופקית ולא אנכית, הכל אחר. הכל כל כך הפתיע אותי. הפקקים, השילוט, העליות והירידות. הכל.

יש לי שעתיים לצאת מכאן, זו לא אמורה להיות בעיה. בשעתיים אני אמורה להגיע רחוק מאד ויש לי מספיק זמן להתפעם מהכותל. העומס מבהיר לי שאין לי זמן לעבור דרך הרובע היהודי ושאני צריכה להגיע ממש עד הכותל, אז אני שואלת בכל צומת איך מגיעים, רק לא להגיע לאיזה מזרח י-ם מסוכן מדי, ולאט לאט, ממש לאט, מתקדמת לעבר הכותל. ככל שאני מתקרבת נהיה צפוף יותר, המון אנשים, מכוניות בטור בתוך הרובע, חרדי כועס עלי שהחלון שלי פתוח, אז שלפחות אסגור אותו, אנשים נשים וטף מכל הסוגים, קבוצות מטיילים, אמריקאים, חרדים, נזירים, ערבים, משפחות, אמהות עם עשרות ילדים, קבצנים, תמהונים, אנשים עם מטרה. מי אני בתוך כל זה? אני תלושה מהמציאות של עצמי, נשאבת למציאות אחרת לגמרי ואני לא מצליחה להנעל על משהו מסויים, למרות שהאוטו נוסע לאט, הכל עובר לי כל כך מהר ודחוס, כמו בריצה בערפל. בשער האשפות אני נזרקת חזרה החוצה מהמקום שכבר הגעתי ממש אל פתחו - אי אפשר לחנות שם, החניה לבעלי תו מיוחד בלבד. אני שואלת שוטרת מג"ב איפה חונים והיא עונה לי כמי שחזר על התשובה הזו כבר המון פעמים - שמאלה ימינה ימינה. יש לה זעם בעיניים, היא דרוכה כמו קפיץ, כולם איום, הכל מפחיד.

השמאלה ימינה ימינה הזה הוא מרחק קצר במטרים וארוך בזמן - אף אחד לא זז, כולם מצפצפים, כולם כמעט דורסים ונתקעים בכולם. אני חושבת - זה מדהים שבמקום הזה אין לאנשים אלוהים. רואים להם בעיניים - המטרה שלהם היא העליונה ואין בלתה - אמא שומרת על ילדיה, שוטרת שומרת על הביטחון, שומר חניון מחליט מה טוב לו, מוניות דואגות ליעד, טרנספוטרים גדולים חייבים להגיע עם מרכולתם לשוק או לחנות הקרובה, קבצנית רוצה כסף ולאף אחד לא אכפת מאף אחד אחר. בחניון שאחרי השמאלה ימינה ימינה אין מקום. זה דורש סיבוב פרסה בירידה חדה, שהופכת לאחריו לעליה חדה. כולם כועסים עלי עכשיו. אני כבר מבינה שכותל לא יהיה פה היום. שואלת לאיזה כיוון אני צריכה לנסוע כדי לצאת לתל אביב, הערבי שעונה לי מחייך אלי. זה עושה הרגשה נעימה. אני מוצאת את עצמי שוב ממש לפני שער האשפות, נכנסת לנתיב הלא נכון, אנשים בעצם חונים פה לרגע, לא נוסעים. רגע... אני שמה ארבעה וינקרים ויוצאת מהאוטו. מה חשבתי לעצמי? להשאיר אוטו באמצע המקום הכי דחוס בעולם, עם עשרות שוטרים שמסתובבים באיזור? לא מעניין אותי. אני רצה. הפתק בכיס. כל העולם נמצא כאן. אני נשבעת.

הנה הכותל. אני חייבת להגיע אליו ולשים את הפתק, אבל האיברים נהיים איטיים, האוטו יחכה, העבודה תחכה, אני מרימה עיניים לאלפי שנות, מורידה אותן חזרה לנשים בוכיות. הנשים האלה קורעות לי את הלב. הן שופכות את יגונן על הקיר הזה ואני מתפללת בשבילן שהוא מקשיב. הוא חייב. אני מנסה להשחיל את עצמי לאט לאט ובכבוד בין הנשים הדבקות, גם הן, במטרתן, ומגיעה אליו. הפתק שלי קצת גדול ויש פה המון פתקים. אני מנסה לקווצ'ץ' אותו עוד יותר וחושבת על אילו שמנקים כל תקופה את הפתקים. לא היו צריכים לספר על זה. זה כמו להגיד שאין סנטה קלאוס. פתקים צריכים להשאר בתודעה ככאלו שהופכים לאבן אחרי תקופה. ותפילתם נענית. אני מצליחה לדחוס איכשהו. מנשקת. והולכת אחורה. אני לא נוהגת ללכת אחורה בכותל, אבל היות שהייתי כל כך מעט זמן תחתיו החלטתי לתת את הכבוד הזה.

אני טסה חזרה לאוטו, חסרת נשימה, עוברת את מאות האנשים שבמקום, מגיע ליציאה, רואה מולי גרר. אוי לא. מתקרבת עוד יותר וכבר רואה שוטרים מסביב לאיזור בו האוטו שלי מחכה. אני נדרכת, רצה מהר יותר. חושבת להחזיק אצבעות, הרגל ישן, אבל צוחקת לעצמי בלב שהרגע הייתי בכותל, אז מה זה כבר להחזיק אצבעות? חם ואין לי כח, וכולם נתקעים בי. רכב נתקע על הכביש ממש ליד האוטו שלי. שמחכה כמו שעזבתי אותו. נעול עם ארבעה וינקרים. יותר מדי שוטרים לחוצים על רכב תקוע, לוחצים על בעליו להזיז אותו משם כמה שיותר מהר. זו לא אני, זה הוא. אני יוצאת משם ועולה לי בראש מגנט. מגנט ענק שמושך אליו בעצמות גבוהות אלפי אנשים. וקשה להגיע אליו וגם קשה לצאת ממנו.

אני חייבת להגיע לשם שוב. לבד. זו הייתה חווייה דחוסה שהותירה בי את הסיפור של ישראל כנושא פילוסופי שאסור לעזבו. קל לחשוב שכולנו בני אדם ולכולם אכפת מכולם. קל לשכוח שהאינטרסים של כל צד מעוורים אותנו וגורמים לנו לשכוח שאנשים חיים פה אחרת לגמרי. שוטרת מג"ב עם מבט מפחיד בעיניים, ודאי מפוחדת בעצמה, מול עולם שלם של ניגודים לא משלימים, שרוצים לדחוף את השני החוצה. אם מתעלמים מרצון להשיג כח, וממניפולציות של הון ושילטון, יש משהו מעורר כבוד באנשים שבחרו אג'נדות חברתיות כדרך חיים. קשה כאן. וזו לא ארץ אחרת. אלו אנחנו.

***מוקדש לעכבר עכבר עכברים האהובה עלי מכל :)