אני מעוניין לרגע לכתוב פוסט על המצב החברתי שלי.
יצא לי לתהות בזמן האחרון. אני נורא בן אדם כזה שתמיד אוהב שיהיה סביבי אנשים, תמיד אוהב להיות בחברה. תמיד אוהב לשמור סביבי אנשים.
לאחרונה שמתי לב שמצבי החברתי לא מזעיר. זאת אומרת, אני קצת מגזים, כן?
יש לי חבר אחד שהוא כביכול 'החבר הכי טוב', אך נורא מאכזב אותי.
יש לי חבר אחד שהוא דיי חדש, אני נורא אוהב אותו, נורא אותו ראש וכיף לנו יחד, מקווה שזה יחזיק.
יש לי חברה נורא טובה שהיא יותר 'חברת בית'.
היה לי חבר אחד נורא טוב. שנורא התרחקנו כבר הרבה זמן. זה כבר לא זה. עצוב לי על זה. אבל הבנתי שחברות זה לא בכוח. אני כן נורא מנסה. באמת. אני לא מרגיש ניסיון מהצד שלו. אני כבר מתחיל להרגיש כאילו אני מציק ואני לא אוהב את זה.
היה לי פעם חבורת בנות קרובה שהיו לצידי. האם שמרתי אותן רק כדי שלא יהיה לי משעמם כשאני לא בעיר, חוגג במסיבות שלי? האם באמת היה לי אכפת לי מהן? בפירוש כן. אני מניח שתמיד ידעתי שחברות לחיים אפעם לא תצא מהקשר שלי איתן, אבל ציפיתי קצת ליותר. אני בטוח שהן גם ציפו ליותר ממני... אני מנסה לחשוב איפה טעיתי ועולות לי כמה וכמה מחשבות. אבל עדיין, אני לא חושב שמגיע לי היחס הזה והאופן שבו הן 'זרקו אותי'. הן כן חסרות לי. כנראה שזה לא ממש משנה. כי שוב, יש גבול לכמה אני יכול לנסות (ואני מנסה) להחזיר את הקשר למה שהיה.
יוצא מצב שאני בחופש ואני הרבה בבית. ככה זה כשהחברים היותר טובים שלך גרים רחוק. אז נפגשים בסופשים. וגם, רק אם יוצאים.
אני לא יודע. זה עושה אותי בן אדם פחות טוב? אני כנראה צריך להשתפר במשהו? יחסי אנוש? אני חושב שיש לי אלפי מכרים אבל רק מספר חברים קרובים, האם זה טוב שזה ככה? מה אני צריך עוד? חברים לבילוי בימי החול? זה נורא אינטרסנטי מצידי. נראה לי. אולי אני פשוט צריך בן זוג? נה, אני ממש לא צריך להשלים את החסר בבן זוג. זו מחשבה מוטעית שעולה בי לפעמים.
אני מנסה להמשיך לכתוב ולנבור במצבי אבל אין לי פיתרון. אני פשוט זורם עם המצב כמו שהוא. יש לי את החברים הטובים שלי שבסופו של דבר נשארו שם בשבילי ויודעים מי אני ומה אני שווה. אני מוקיר ומעריך אותם ומקווה שהם ישארו שם בשבילי... יהיה לי קשה לסבול ריחוק מאנשים קרובים נוספים אליי...
אני נורא רוצה לעשות הרבה הרבה דברים אבל אני פשוט עצלן. אני אומר לעצמי "לך לעבוד" ולפחות שאני ארוויח כסף בזמן הזה שאני בבית. אבל אני סתם מתעצל וחם לי אז אני נשאר בבית. אני נורא נורא רוצה לפתח את הגוף שלי ובאמת להרגיש שוואלה, אני ממש את הפוטנציאל הטמון בי. אני נראה טוב, אני בטוח בעצמי, חמסה חמסה חמסה, אבל וואלה, אני מרגיש שאני יכול להיות עוד יותר טוב. אבל אני כל כך מתעצל. זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. ללמוד כבר נהיגה. להשלים ולשפר בגרויות. מה יהיה? כל הרבה מטרות, אני מרגיש שאין לי את כל הזמן שבעולם, וזה נכון, נשאר לי 'כולה' עוד שנה לשרוף בצבא, אבל פייר, יש לי מספיק זמן. אני יכול לעשות את זה. פשוט מ ת ע צ ל. כי הרבה יותר קל לשכב בספה או מול המחשב ולראות מחוברים. ולאכול מלא.
לפני שנה בדיוק עשיתי איזשהו סיכום לאחר שהרגשתי שעברתי כל מיני דברים שביגרו אותי ועיצבו אותי. ובכן, מן הסתם ששנה אחרי, עברתי עוד יותר דברים, ואם שנה שעברה הרגשתי יותר בוגר, השנה אני מרגיש שאני עדיין ילד. אני עוד חודש וקצת בן 20 ועדיין מרגיש שיש לי כל כך הרבה ללמוד, כל כך הרבה לעשות ולהספיק - וברור שיש לי! אני כולה בן 19! אבל, אני מרגיש שאני מתבגר, אני נכנס לעשור השני שבחיי, יש הרבה דברים שאני רוצה להספיק ואני כבר מתחיל להרגיש כאילו אין לי זמן. כאילו הזמן רץ לי ואני לא מנצל אותו. מעצלנות או מכל מיני סיבות אחרות, אנערף. אני רוצה להתחיל לנצל את החיים האלה. דבר אחד וחשוב שכן הספקתי ללמוד אותו השנה והיה לי כל כך קשה לפני שנה ולמעשה, בא לי בטבעיות, וכל כך רציתי להרגיש את זה ולכן זה מספיק חשוב כדי שאני אזכיר את זה - לבד. למשך שלושה או חודשיים כבר, אני רווק. אין לי זוגיות. אני לא כל כך מדבר עם בנים. אין דייטים. אני לבד. האמת? כל כך פחדתי מזה והייתי כל כך עצוב ודכאוני לגבי זה יותר מדי זמן, ו-וואלה, זה קל. זה בא בטבעיות. יש בזה משהו כייפי. ברור שהחברים ממלאים אותי ובאיזשהו מקום אני נאחז בהם, וככה זה צריך להיות... אני רוצה להכיר מישהו. באמת. למצוא אהבה עוד יותר גדולה ממה שהייתה לי. בוגרת יותר. קשר ממלא יותר. יותר טוב ממה שהיה לי. וכן - מגיע לי הרבה הרבה יותר טוב. לא שיש לי איזשהי חרטה חלילה על כל הזמן שביליתי עם האקס שלי, להפך. אבל אני רוצה לכתוב את הפוסט הזה וכמו הרבה פוסטים אחרים, ולהסתכל עליו בתקופת זמן מסויימת, ולהיזכר. שאם אני אכיר מישהו, ואהיה איתו הרבה זמן ונאלץ להיפרד ואפחד, אני אדע שלבד - זה לא כזה נורא. להפך. זה כיף. ואם קשר לא עושה לך טוב, אז לא להגיע למצבים שאתה נשבר. פשוט לוותר. זה קשה וכואב אבל לפעמים ולרוב הראש יותר חזק מהלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
