שוב זאת תקופה של גאות, בחיי.

אוקי. במה אני אתחיל?

כשהייתי עם המשפחה היום, ישבנו בחצר אצל אחותי, כולם ישבו על כיסאות בקשת מולי,

ורק אני שקעתי לי בתוך כורסה. הסתכלתי על כולם, ולא ראיתי את עצמי קשורה אליהם.

וזה התחזק. חוץ מכמה אנשים בודדים שבאמת אני מתחברת אליהם, השאר היו לי זרים.

אני מקשיבה לשיחות, מחוברת, אפילו צוחקת כשדוד שלי תמיד יורד על אבא, ובכלל, משחק את תפקיד המצחיקן והקולני שמפר את השקט.

לרגע חשבתי, שאולי זה בגלל שנהפכתי לליברלית מאוד השנה, שאני נורא מודעת למי שאני, ותמיד יודעת לומר לעצמי שלא אכפת לי מהדעות של הסביבה. אבל אז הסתכלתי בכל אחד מהם, וראיתי רגעי שמרנות שהיו יכולים להיות לי איתם כשהייתי יוצאת מול כל המשפחה. דמיינתי איך כל אחד היה נוהג איתי.

ודבר אחד שבאמת סיכם את כל הדמיון - זאת אדישות. במקרה הכי מקובל, כל אחד מהם יהיה אדיש אליי, או פשוט נחמד כאשר הוא מדבר איתי כל מה שעובר לו בראש זה שאני שונה ממנו בנטייה המינית.

לאט גם הכל נראה מתפרק.

אבא עוזב עוד 5 ימים, ואני לא יודעת להחליט אם עצוב לי או לא. הוא כבר עזב פעם. לחצי שנה, וחזר. ועכשיו, עכשיו יש חורים במדפים, לקח את הספרים איתו ואפילו עשה רשימת הבגדים שהוא צריך לקחת וזהו.

אם הייתי שמה אותו על אי בודד, יותר מספר הוא לא צריך. עכשיו יש רק תאריך עזיבה, ללא תאריך חזרה.

אני יודעת שיהיה טוב לראות אותך לתקופות, אתה ואני לא מסתדרים, לא, לא, אבא תרנגול.

מעצם זה שאנחנו כל כך דומים, דרכינו צריכות להיפרד. שנינו עקשנים, כמו שני שורים מתנגחים, עומדים על דעותינו, ורבים אין סוף. לפעמים כשיש ימים טובים איתך, חושבת שיהיה לי חסר אם תלך, שיזכיר לי את הימים כשעזבת כבר פעם אחת שהייתי חוזרת מהבית ספר ואין אף אחד בבית עד שאמא חוזרת.

שבחצי שנה הזאת שכבר היית חסר ידעתי לספור את השלושת ימים כשכבר תחזור, שבהם נראה שחצי שנה הספיק לי.

אני מצטערת שברוב הימים שהיית טוב אליי, והייתי חוזרת מהבית ספר, והיית שואל איך היה, הייתי אדישה, הייתי צינית, הייתי עצבנית. לא אהבתי ועדיין לא אוהבת לחזור מבית ספר ולראות אותך, וזו לא אשמתך.

אבל כשתלך שוב, אני ארצה שתהיה, אני ארצה לריב איתך, אני ארצה לצעוק עליך, אני ארצה להתווכח ולשמוע את התלונות שלך כלפיי עד כמה שאני לא עוזרת בבית, ואני אתעצבן כשתקרא לי אנוכית, שאפילו תקלל...ואז. אז אחרי יום תשכח מהכל ואותי זה כבר ירגיז שאתה מתייחס אליי טוב כאילו קודם לא קרה כלום. ואכעס על כל פיצול האישיות שלך...

שאפילו אני מאשימה אותך שאני דומה לך, והפחד הוא לא להיות אני...למרות שכל זה השתנה, ואני זו אני. אבל חלקים ממך יש בי, וחלקם אפילו טובים.

והחלקים האלו רק יזכירו לי מחדש שיש לי אבא, שמשהו ממנו עבר אליי, והפעם אין לי דרך להריח את הבגדים שלך כשתלך, ולמזלי אוכל להביט באמנות שיצרת. התמונות תלויות על הקיר, השרשרת שנתת לי על הצוואר מדי פעם, ואני אזכור את השיחות נפש שלנו, שאם כמה שאתה אדם חסון ורציני, בכית איתי פעמיים...ואתה בעצם סתם רגיש כמוני. כי גם אני יודעת לשחק...

הלוואי והיית יודע מי אני היום. כמה אני שונה היום. כמה שאפילו נטייה מינית שינתה אותי.

כמה הייתי רוצה לספר לך לפני שתעזוב כדי למנוע ממך לומר לי לא לשכוח לספר לך אם יש לי חבר חדש כשלא תהיה קרוב לדעת איך אני משתנה משנה לשנה.

שעכשיו שסיכמתי את עניין ההתפרקות; המשפחה, וגם החברים נראים לי רחוקים, כי אני לא מוצאת את מקומי, ואפילו לא מרגישה רע בכך, כי זאת לא אשמתכם שאני לא אוהבת את מי שאתם. שאני רצינית, שאני לא רוצה להתמודד עם טיפה אינפנטיליות. ואולי כל עניין ההתפרקות הזה צריך לקרות, כדי לדחוף אותי לעולם חדש. ומי יודע מתי הוא יגיע? הוא יכול להתחיל משנה הבאה, ובעוד 3-4 שנים שאהיה עצמאית ואוכל לומר להתראות לכולכם. ואפילו לא אומר תודה שהבאתם אותי לאן שאני עכשיו, כי כל זאת, כמו תמיד, עשיתי אך ורק בעצמי. תמיד - אני עם עצמי.