שוב זאת תקופה של גאות, בחיי.

אמא בוכה על אבא בוכה על אמא

זה לא הזמן להישבר, זה לא הזמן לתת לשמיים לשבור אתכם.

כל הלחץ עומד לי בגרון, כל האוויר החם עלה לראש והשרפה עלתה לעיניים.

לא לתת לשמץ שיגעון להיכנס לתוכי.

אני לא נשברת עדיין, לא כמוכם, נשברתם ואני לבד.

אני לא מספיק חזקה לעזור לכם.

אני חזקה בשביל עצמי.

זה לא הזמן לשאוב את בארות העיניים!

אפאטיה זה דבר לא חדש!

אפאטיה זה לא דבר מוכר.

אני שקטה והכתיבה רועשת.

אני לבד כבר עכשיו.

אני לבד כשהכל מסביבי נשבר.

הם צורחים מבכי, ופולטים אנחות

נשימות קצרות וצפצופי קולות.

אנחות לפני שהכל נגמר אצלכם?

איפה הכוח?!

ולמה אני כל כך שקטה, והשיגעון היחיד שלי הוא המילים?

למה אני כל כך שקטה, והצעקות היחידות שלי הן המילים?

למה אני רוצה לקום וללכת מכאן, אבל מרגישה כל כך אשמה שאני חייבת למצוא דרך לעזור לכם.

לעזור לכם לקום.

אף אחד לא יודע מה מחכה לו.

כשהכל כבר נפל, כמו שכבות של עריסות, ורק אני יושבת על ענן.

תשתקו, כמה אתם בוכים. כבר הפסקתי לבכות.

אני לא יודעת אם כואב לי.

אני לא יודעת מה אני עושה.

אני לא יודעת מה אני חושבת.

אני לא יודעת איך לזוז.

אני לא יודעת איך לדבר.

אני רק יודעת איך לשתוק

ולהיות לבד.

(זה לא שיר)