שוב זאת תקופה של גאות, בחיי.

הזמן עובר לי מהר מדי בין הרגליים, מתחת לאף מעל לראש ומסביב לגוף.

אני נעשית כושלת, או לפחות לא מצליחה לקיים את המטרות שהצבתי לעצמי. השבוע הזה פחות טוב חוץ מיום אחד. הלימודים כמעט ובועטים אותי החוצה, הספורט לא היה קבוע, אני לא רואה חברים, אמא חוזרת כמעט כל יום ב6-7 ואבא כבר לא כאן. האדם היחיד שיש לי זה אותי. ומצדי, הכל כבר נדפק, אם יש עוד משהו שרוצה ללכת לעזאזל מוזמן כבר עכשיו לבוא.

וכשהשקט שלי כבר סוגר עליי, ואני נמצאת על הספה, הכל נראה בודד. כל תחושת הלבד מתאספת וכולאת אותי בתוכה.

ואז את מצליחה עם מפתח, לפתוח את המחשבות שלי, שיתרכזו רק בך, הבנתי שכשבודד לי אז אני נזכרת בך.

אז אני רוצה אותך לידי, אפילו שתהיי דקה ותלכי, ולפעמים אני לא רוצה אותך שנייה אחת כאן.

תהיי איתי עכשיו, ולא אגלה לאף אחד שהיית איתי, רק תבואי, ולא אומר את שמך.

אני נזכרת בימים, או בשבועות וגם בחודשים היפים שלנו. שאיתך שכחתי להראות לעולם שאני סטרייטית,

שלא יכולנו להפסיק לגעת בשניה, לא ידענו לשחרר. ננעלנו בתוך קופסה משלנו.

אני רוצה את אותו חופש, את החופש שנתת לי מבלי להתכוון, שהייתי צריכה רק אותך איתי, וכשהיית מולי שכחתי מהעולם. שתינו שכחנו מהעולם. והיום אני בוחנת את העולם שבוחן אותי. ולא ראיתי איזה חופש הפסדתי.

החופש שתמיד רציתי - להיות גאה ושכולם ידעו. ואיתך זה קרה, ובלעדייך זה גם נפסק.

אני לא מחפשת את השקט שלי, אני מחפשת את הרעש שלי.