שוב זאת תקופה של גאות, בחיי.

לפעמים הסביבה מבלבלת אותי. לפעמים אני מסתכלת במראה, ורואה אדם אחר, אחד שאולי הוא לא אני, או אני שלא מבינה באיזה גוף אני נמצאת.

יותר מדי שיגעון נכנס בי לאחרונה, אבל זה קורה בלילות, או כשאף אחד לא יכול לראות אותי.

אני נהרסת, אני עצבנית, אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי ומאחרים. נותנת לזה להתפוצץ בתוכי.

אני לא יודעת את מי אני רוצה לידי, ויותר מהכל לפעמים בטוחה בזה שאני לא רוצה להיות כאן יותר.

אני לא מוצאת את עצמי, גם אם אני נכנסת לתוך הפאזל של החברה, אני בכלל לא מחוברת לעצמי.

אני לא יודעת אם למה שנהפכתי, אני צריכה להמשיך. לפעמים אני שוב מביטה, באותה המראה, וחושבת

שיותר טוב עכשיו ממקודם, שכמה שהזמן הזה איטי, ומחולל שינויים בחיים שלי רק אחרי המון זמן, כדאי שאחכה ל'עונג הבא'.

זמן שאני לא יודעת כמה אני אתפקד איתו, ובלעדיו, אני פשוט אסיים את זה.

אסיים את עצמי, ואת הערך השולי שלי כאן.

והשגרה הזו, שעוטפת אותי, ואני רק רוצה לקרוע אותה, וללכת מכאן לשם, לנסוע קילומטרים, לגור במקום אחר

אפילו המקום הזר ביותר.

אני רק צריכה להרים את עצמי.

אני צריכה עוד אדם לידי.

או אולי אפילו אותךָ.