שוב זאת תקופה של גאות, בחיי.

איך הזמן רץ, איזו הרגשה דוחה זו. כמו שהוא רץ, כך גם כל הרגשות והמחשבות שלי רצות.

עד לפני כמה דקות הייתי במקום אחר, אנשים אחרים. פתאום בת זוג. פתאום נעלמתי לאנשים.

תמיד הייתי יושבת, מסתכלת מהצד על איך אחרים עסוקים כל כך, מתאכזבת מכך שאין להם זמן אליי, ואולי

זו רק הייתי אני שנדמה שמחכה להם, במקום לקום ולהיות כמוהם. והנה, עכשיו אני הם, אני כפול מהם,

כפול עסוקה, כפול לחוצה, כפול עמוסה רגשית. עמוסה נורא. לפעמים אני רוצה לקום ולומר מספיק.

ומצד שני, העולם שלי יהיה ריק בידיעה שקמתי ועזבתי. נכנסתי לעולם שרציתי ולא רציתי להיות בו.

השירים שאני שומעת השתנו, גם המוזיקה. אנשים חדשים נכנסו לי לחיים, ומשהו שם מרגיש מגעיל ביותר.

אני מרגישה שאמרתי יותר מדי, אמרתי מה שלא צריך, אני לא מפוקחת, לא מפוקסת.

אני רוצה לחזור אחורה למקום אחר. אבל לאן? אני בכלל לא יודעת איפה טוב לי, איפה היה לי טוב.

אני מרגישה פתאום בן אדם אחר. אדם שאני לא אוהבת. ואיך כל זה מתמלא לתוכי, ומוציא משם רק בלבול.

זה לא מאוחר מדי לקום ולהשתנות, נכון? לקום ולהתפקח, כן?

אני צריכה לצאת מהעולם הזה?

אבל רגע, עוד מעט אנשים חדשים יקיפו אותי.

כי האנשים שליוו אותי שלוש שנים, נעלמו בתוך החודשיים האלה.

היא הגיעה.

הוא החבר הכי טוב, והיא החברה הכי טובה הרחוקה ביותר.

לא.

אני לא רוצה.

אני לא רוצה.

זו הרגשה של עד לפני כמה דקות,

אבל אלו שנים,

שנה, שנתיים שהמירו עצמן לדקות.