לאחר כשבוע, דודה שולה הגיעה לביקור. רועי הבין שאימו דיברה איתה, וסלחה לה.
'וואו...' חשב רועי. 'אני ארד לראות אותה. איך זה מרגש...'
רועי התחיל לרדת, אבל פתאום הוא נעצר. זה התחיל להפחיד אותו. היא הרי דרסה את הבנאדם הכי יקר לו, אביו [החורג]. פתאום התחילו לעלות בו רגשות חרטה על כך. למה אמר לאימו שיזמין אותה? אוף.. זה מפחיד.
בסוף הוא ירד.
לאט, ובזהירות.
הוא ראה את הכובע שלה. היא ישבה על הספה.
"רועי!! בוא! מהר!! לא תאמין מי פה!!!"
רועי ידע מי שם. וחבל שכך, בעיניו. הוא ירד.
"ממ..ממ..מה?!?!?!?! את הדודה שלי?!?! את ד...דודה שולה..?!!!"
הוא ראה שם את המורה שלו לגיאוגרפיה.
והם לא זיהו אחד את השני כבר שנתיים.
'אני לא מאמין... לא!!! זה לא יכול להיות!!!' פתאום התחילו לעלות בו מחשבות, על מעברי כיתה, ועל להיפרד מהחברים שלו, כי הרי לא ירשו לו להישאר בכיתה עם מורה קרובת משפחה.
"לא רוצה!!!!" נפלט לרועי בקול רם.
לדודה שולה נמחק בפתאומיות החיוך מהפנים. "חשבתי שזה ישמח אותך, לראות אותי. אבל מסתבר שלא. תראה רועי, גם אני לא ידעתי שאתה זה.. אותו רועי. גם אני חשבתי שאתה תלמיד כמו כולם, שגם לך קוראים רועי. גם אני לא ראיתי אותך, ולא זיהיתי אותך. אני מצטערת... הלוואי שזה יכול היה להיות אחרת..."
רועי קטע אותה. "אחרת!! בדיוק!! שיביאו מורה אחרת, מה הבעיה?!"
דודה שולה צחקקה. "רועי, זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה. אבל אני יכולה לנסות לדבר עם המנהלת. אני אסביר לה את כל הסיפור."
'טוב, צעד קדימה.' חשב רועי.
טוב, זה החלק ה[כמעט]אחרון.
החלק האחרון יהיה מוכן בשבוע הבא.
מקווה שנהנתם.
יינושית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אהה פה כותבים ת'שם?!