הופ! לגדול בידיים טובות

בדיוק כשרועי ראה את התכנית האהובה עליו, נשמעה דפיקה בדלת. הוא קם לפתוח, וראה חבילה קטנה על המדרגה. הוא הרים את החבילה והכניס אותה הביתה.

על החבילה היה מונח מכתב קטן. קודם כל הוא הסתכל מאחורי המעטפה כדי לראות ממי זה. מדודה שולה. הוא פתח את המכתב:

שלום מתוקים. מה נשמע? איך המשפחה? אתם יודעים, כל הזמן שאני עומדת פה בטור לסופר, ורואה את הערגליות שאתם אוהבים, אני נזכרת בכם. אני כל כך מתגעגעת אליכם. אני מקווה שגם אתם מתגעגעים אלי. מתי תבואו לבקר? ומתי אני אבוא לבקר?  עבר יותר מידי זמן מאז הפעם האחרונה שראיתי אתכם. תדברו איתי.. שולה.

רועי חשב, 'באמת לא ראינו אותה הרבה זמן. אולי הגיע הזמן להגיד לאמא.' אבל עוד לפני שהספיק למצמץ, ראה את ה-נ.ב. :

נ.ב. .. אני מצטערת. אני יודעת שקשה לכם לסלוח לי, אבל תבינו. זה לא היה באשמתי. אני מאוד מקווה שאתם מבינים אותי. כי הפעם האחרונה שראיתי אתכם הייתה יום לפני התאונה. בבקשה תסלחו לי, ותענו לי. תדברו איתי. תפגשו אותי..

אוהבת תמיד – שולה.

רועי ניסה להבין. איזו תאונה? על מה היא מדברת? הפעם האחרונה שראינו אותה הייתה יום לפני.. שאבא נפטר.

חלפו שבועיים מאז שקרא רועי את המכתב. מספר דקות אחרי שיצא מביתו שבהרצלייה, מרחק קצר מביתו, שמע שלושה צעדים, שנעצרו, ונשמע כאילו הצועד נפל. רועי נבהל מאוד, כשנזכר בגנב שהתפרץ לביתם באחד הלילות. רועי התקדם לאט, צעד, שניים, ושלושה, והציץ אל מאחורי עץ האלון הגדול. 

"אני לא מאמין!" נשמע קול צרוד, בוכה ומתרגש. "ה..ה..הגעתי! זה כאן! רועי? זה אתה?"

עכשיו רועי ממש פחד. הוא לא חשב פעמיים, והתחיל לרוץ. הוא רץ חזרה לכיוון הבית. "אמאא!!!!" הוא קרא. "אמא!!! בואי מהר!!! יש שם מישהו.. הוא יודע איך קוראים לי.. ואני.. אמא!!!!"

"מה, מה, רועי, מה עובר עליך?!"

"בואי כבר!!!!!!! נוווו!!!!!!!!!!! הוא מפחיד...!!!!!"

"טוב.. נראה לי שמתחילות לך ההזיות. כמו שהרופא אמר, כשעייפים, מתחילים להזות. בוא, תשתה כוס חלב, וכנס למיטה."

"לאא!!!! את לא מבינה?? אני לא הוזה כלום! יש שם מישהו, צרוד כזה ומותש.. והוא ידע שאני רועי!!!!"

"דיי. מספיק, רועי. זה מתחיל באמת לעצבן. כנס הביתה ותלך לישון."

רועי הפסיק לדבר עם אימו. הוא הבין שאין סיכוי שתבין אותו. הרופא הדביל הזה, שהיא הולכת אליו כמעט כל יום.

אז הוא הלך לסבתו, שגרה בדיוק מעליו. גם איתה הייתה שיחה דומה.

וגם עם סבו.

אז הוא נכנס הביתה והתקשר לחבר הכי טוב שלו, ניר. הוא הבין אותו, ובא מהר. 'איזה יופי שיש חברים טובים..' חשב רועי לעצמו.

ניר הגיע בריצה. רועי פתח לו את הדלת והם הסתגרו בחדר. רועי סיפר לניר איך בדיוק הבנאדם נראה, איך בדיוק הוא דיבר, ואיך בדיוק הוא התנהג. ניר רצה ללכת לראות אם הוא עדיין שם, אבל רועי פחד. בסוף שניהם הלכו.

הוא עדיין היה שם, באותו מקום, גורר את רגליו, שכוב על הרצפה הקרה. הם התקרבו בהיסוס, ומיד כשהוא ראה אותם, אמר: "וואו! נ..ניר! כמעט שכחתי שיש לרועי חבר שהוא כמעט כמו אח.. א..איזה יופי לראות אותך!"

ניר נבהל, קפץ אחורה – ושניהם ברחו מהר.

כשהגיעו הביתה, הם החליטו שאסור להם לפחד יותר. זה לא יעזור. אז הם חזרו לשם.

הבנאדם עדיין היה שם. "ל..ל..למה אתם ב.. ב.. בורחים לי כל הזמן? אני ר..רק מנסה לדבר אתכם.."

שני הילדים שתקו.

"תדברו איתי.. אני רוצה לשמוע את הקול שלכם.."

"אמ.. היי.." אמר רועי.

"היי.." אמר ניר.

"וואו.. הקול שלכם השתנה מאוד.. אתם רק התבגרתם.. בני כמה אתם כבר?"

"15." אמר רועי.

"וואו.. גדלתם מאוד.. הפעם האחרונה שראיתי אתכם הייתה כשהייתם בני 3.. זה הרבה מאוד זמן.."

"אמ.. נכון.. אבל.. מי אתה? מאיפה אתה מכיר אותנו??" שאל רועי.

"מה..? אתה לא מזהה אותי?"

"..מאיפה אני אמור לזהות..?"

"בוא נגיד, שבלעדיי לא היית קיים.."

"..מה..?"

"אני אבא שלך."

"..מה..?!?!"

רועי שתק. הוא נעמד בלי לזוז. הוא נבהל. מה? אבא שלי? אבל.. איך זה יכול להיות? הרי הוא נפטר לפני 3 שנים.. כשהייתי בן 12.. אבל רגע, הוא אמר שהפעם האחרונה שהוא ראה אותנו הייתה לפני 12 שנה – כשהייתי בן 3, אז מה ההיגיון?

רועי שאל את הבנאדם את השאלה שעלתה בראשו, והבנאדם ענה: "..מה? מה פתאום נפטר? אני באמת לא ראיתי אתכם 12 שנה!"

"אז.. מה ההיגיון..?"

רועי החליט ללכת לשאול את אימו. היא עברה את הכל, היא בטח תדע.

"כן.. לא ידעתי מתי יגיע הזמן לומר לך את האמת. תראה: זה שפגש אותך שם, באמת אבא שלך. הוא האבא הביולוגי שלך.. אבל האחד שנפטר לפני 3 שנים, בתאונת דרכים עם.. דודה שולה, איתו התחתנתי אחרי שאביך הביולוגי ואני התגרשנו."

"מה? דודה שולה? איך היא קשורה לעניין?"

"..הוא חצה את הכביש, והיא.. דרסה אותו. מאז אנחנו לא בקשר איתה."

"אהה.... עכשיו הכל ברור.."

"מה ברור??" התפלאה אימו.

הוא הראה לה את המכתב מדודה שולה.

"וואו.." עלו דמעות בעיניה. "באמת לא ראינו אותה הרבה זמן. אולי הגיע הזמן לדבר איתה, לסלוח לה."

'יש...' חשב רועי. 'אני אפילו לא זוכר איך היא נראית, ומי היא בכלל.'

לאחר כשבוע, דודה שולה הגיעה לביקור. רועי הבין שאימו דיברה איתה, וסלחה לה.

'וואו...' חשב רועי. 'אני ארד לראות אותה. איך זה מרגש...'

רועי התחיל לרדת, אבל פתאום הוא נעצר. זה התחיל להפחיד אותו. היא הרי דרסה את הבנאדם הכי יקר לו, אביו [החורג]. פתאום התחילו לעלות בו רגשות חרטה על כך. למה אמר לאימו שיזמין אותה? אוף.. זה מפחיד.

בסוף הוא ירד.

לאט, ובזהירות.

הוא ראה את הכובע שלה. היא ישבה על הספה.

"רועי!! בוא! מהר!! לא תאמין מי פה!!!"

רועי ידע מי שם. וחבל שכך, בעיניו. הוא ירד.

"ממ..ממ..מה?!?!?!?! את הדודה שלי?!?! את ד...דודה שולה..?!!!"

הוא ראה שם את המורה שלו לגיאוגרפיה.

והם לא זיהו אחד את השני כבר שנתיים.

'אני לא מאמין... לא!!! זה לא יכול להיות!!!' פתאום התחילו לעלות בו מחשבות, על מעברי כיתה, ועל להיפרד מהחברים שלו, כי הרי לא ירשו לו להישאר בכיתה עם מורה קרובת משפחה.

"לא רוצה!!!!" נפלט לרועי בקול רם.

לדודה שולה נמחק בפתאומיות החיוך מהפנים. "חשבתי שזה ישמח אותך, לראות אותי. אבל מסתבר שלא. תראה רועי, גם אני לא ידעתי שאתה זה.. אותו רועי. גם אני חשבתי שאתה תלמיד כמו כולם, שגם לך קוראים רועי. גם אני לא ראיתי אותך, ולא זיהיתי אותך. אני מצטערת... הלוואי שזה יכול היה להיות אחרת..."

רועי קטע אותה. "אחרת!! בדיוק!! שיביאו מורה אחרת, מה הבעיה?!"

דודה שולה צחקקה. "רועי, זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה. אבל אני יכולה לנסות לדבר עם המנהלת. אני אסביר לה את כל הסיפור."

'טוב, צעד קדימה.' חשב רועי.

לאחר כשלושה ימים דודה שולה התקשרה.

"רועי! מצאו מורה אחרת! איזה יופי.. נוכל להיות ביחד!"

"יופי.. מצוין!!"

אבל פתאום רועי התחרט שוב. למה? היא הייתה מורה טובה. והוא גרם לפיטוריה. עכשיו עלו בו רגשות אשם.    

"..רועי..? אתה על הקו?"

"..כן.. כן."

"וזה מצא חן בעיניך או.. לא?"

"זה מצוין.. אבל.. זה אומר שפוטרת?"

שולה צחקה. "מה פתאום, אני רק עברתי ללמד כיתה אחרת. זה הכל."

רווח לו. פתאום הוא הרגיש שמח, הרגשה כזו שלא הרגיש בכל חייו.

..הסוף!