הופ! לגדול בידיים טובות

כל הקהל מחא כפיים ושרק לתחילת המופע. רוני הייתה נורא לחוצה מההופעה הראשונה שלה. היא מנגנת בפסנתר כבר 5 שנים, אבל היא לא הייתה בטוחה שהיא מספיק טובה.

'טוב.. אין כבר מה לעשות. אני יוצאת. המנגינה שכתבתי טובה מספיק. אולי לא כמו מוצארט.. אבל מספיק טובה. הגיע רגע האמת.'

היא יצאה מאחורי הקלעים. הפסנתר חיכה לה בצד הבמה. היא התקדמה לעברו. היא הייתה לחוצה. מפחדת שמשהו ישתבש.

ואז... בום! היא מעדה והחליקה על רצפת הבמה. 'אני לא מאמינה! הופעה ראשונה וכבר פאשלה כל כך גדולה?!'

אבל הקהל לא הגיב. המשיך בתרועות הרגילות. היא קמה במהירות והלכה לכוון הפסנתר בצעדים מהירים.

היא התיישבה על הכסא, ופתחה את ספר התווים. ואז, היא התחילה לנגן. הקהל השתתק ועל כל הפרצופים היו חיוכים. היא לא הסתכלה, כי לא רצתה שיהיה לה פתאום פחד במה.

בסוף המופע, כולם הריעו, מחאו כפיים ושרקו, ורוני חייכה חיוך גדול והתרגשה מאוד.

אורות הזרקורים סנוורו אותה, אז היא לא מצאה את ההורים שלה בקהל. אבל היא המשיכה לחייך.

היא השתחוותה ויצאה אל מאחורי הקלעים. לקחה את המעיל, ויצאה אל הקהל אל ההורים שלה.

כשהגיעו הביתה ההורים של רוני סיפרו לה כמה טוב היא ניגנה, ואיזה מנגינה מקסימה היא כתבה. אבל היא לא ידעה אם להאמין להם או לא, כי מבחינתה, יכול להיות שהם אומרים את זה כדי שהיא לא תרגיש רע, או כי היא הבת שלהם והם לא יתנו לה ביקורת שלילית.

יום למחרת, היא ראתה את המופע שלה בחדשות. הייתה עליו ביקורת ממש טובה, וזה גרם לה להרגיש מיוחדת, מפורסמת. פתאום היא התחילה לחשוב על העתיד, ובנתה חלומות, שכולם יעריצו אותה והיא תלך עם שומרי ראש בשלוש לימוזינות.

אבל אז... היא ראתה עוד משהו בחדשות. את הכתבה הבאה. החלום שלה התנפץ ונעלם כלא היה. היא הייתה בהלם, ודמעה זלגה בעינה. ואז היא התחילה שוב לחשוב על העתיד, הפעם בדרך שונה. בדרך רעה. בדרך מפחידה. בדרך עצובה.

..קריין החדשות קרא: "אבל, לעומת רוני ברקוביץ' המדהימה....