Writing On The Walls

הוא ראה אותה רצה, שמלה לבנה, יער סבוך. שערה המבריק הסתרבל בין העלים.

הוא מיהר בצעדיו, ניסה לתפוסה, אך דמותה התרחקה ונעלמה בין העצים.

הוא נשאר שם, מריח את ניחוחם הרענן של העלים, מנסה להזכר בדמותה הזוהרת..

ירדה השקיע וחשך בה הלילה, הקור חדר לעצמותיו וטל נטף על אפו.

התעורר לבוקר מזהיר, שמש חפוזה מכה בקרניה באדמה הלחה.

המשיך בחיפושיו אחריה. בקרחת היער הכוסתה באפריון צמרות העצים הגבוהים, זימרו ציפורים מנגינות וסחפו אותו כים.

וברגע מבעד עיניו ראה את העץ היפה ביותר שאי פעם ראה, פרחים פרחו מכל פינותיו, ודמותה מזדקרת מבעד לעץ, עומדת בשתיקה.

מבטו פגש מבטה וחיוך צחור פשט על פניה. כמה שהיא הייתה יפה, כמו זוהר הלבנה.

בן רגע עיניה הקסומות וחיוכה מספר האגדות, קטף את ליבו אל ליבה, כמו שנהגה היא לקטוף את פרחי היער לכתר ראשה.

בימים הכירה לו את פירות היער המתוקים ובלילות הכירה לו את טעמה הענוג.

הוא למד להכיר את נפשה המתוקה יותר מכל פרי אחר, ובכל לילה הופתע להווכח שאין מגע נעים כמו גופה.

בכל פעם שחייכה היא את חיוכה ונשקה על שפתיו, גם גילפה היא גלופת עץ, וארזה אותה בקישוטי פרחים וביקשה שכשיעזוב, יקח איתו את הגלוםות כזכרון.

בכל לחישה שלה אליו, חזקו שורשיו בתוך ליבה.

וכך עברו להן דקות, שעות, ימים ושבועות. מדי ערב נהגו להביט בשקיעה האדומה, והבטיחו כי אהבתם לעולם לא תשקע.

לפעמים הם היו נשארים עד הבוקר, מביטים בזריחה, ומבטיחים כי בכל בוקר תזרח אהבתם מחדש.

בצהריים היו מביטים לשמיים מלאי תקווה, ומבטיחים כי לעולם לא יאבדו אותה.

הקיץ עבר והם עמדו תחת שמיים כהים ורטובים. האדמה רטבה והוא מצא מקום יבש ומקסים,

בלילות הקרים הוא דאג לחבקה חזק חזק, ולשמור אותה קרוב קרוב, בכדי שלא יסדקו עצמותיה או יקפא דמה.

הוא הבטיח, שתמיד ידאג ויחמם.

היא נשקה לו בלילה וחממה את ליבו, כך פרק הוא כאביו והתמלא רק בשמחה

היא הבטיחה שתמיד תדאג לחמם את ליבו בכדי שיהיה לו הכי נעים שאפשר.

ובכל פעם שנשקה היא על גופו, חידשה את חייו.

הגיע האביב, ועימו גם טעמי הפירות שאינו הכיר, ולעומתם,הוא ידע כבר את טעם גופה

רשרושי העלית באגם עלו על לחישותיה. אך שכרה היא אותו מריח גופה, ושוב הוא נשבה אל קסמיה

הם פרחו יחד עם פרחי העונה, והרוח שנשבה לא הצליחה לסדוק את גבעולם.

הימים המשיכו לדהור עם הזמן, ואיתם התחלפו העונות.

הגיע הסתיו והיער הזהיב מהעלים שיבשו. ניחוחות הריח לא ענו, וגופה פסק מלשכר אותו.

וגבעולם החל לנבול יחד עם העלים. הוא ניסה לבכות כי חשב שאולי כך יצמח הגבעול בחזרה.

אך חדלו שורשיו לצמוח בליבה.

יער סבוך, אדמה מדממת, כמו מערבולת בלב ים.

באחד הערבים, הוא ישב והביט בשקיע הנשרפת. בבוקר, כשהתפוצצה הזריחה,

הוא הביט בעיניה הירוקות, נשק לשפתיה ואמר:

"אהובתי, כבר שכחנו איך לחייך את חיוכנו הצחור,

העלים יבשו וכך גם אהבתנו.

הלילות החלו קודרים, וכבר קפאו עצמותייך ודמך, כי פסקתי מלשמורך בחייקי."

הוא לקח את גלופות העץ אשר היא ארזה לו, והבטיח לקיים את בקשתה.

בעיניים דומעות הוא פסע צעד ועוד צעד. הגניב מבט לאחור וראה אותה עומדת שם...-

בקרחת יער מכוסה אפריון צמרות עצים גבוהים.

וואו, הייתי אומרת שדפקתי קאמבק לבלוג לא?

האמת היא שדי טוב לי עכשיו ואני מרגישה פריחה,

אולי זה מהסוף של הבצפר,

לא הכל טוב, אבל ההרגשה טובה.

כ"כ רוצה כבר חופש.

הגעתי למסקנה שאני אוהבת אנשים , וצריך לנצל כל רגע בחיים

אולי זה בגלל שאתמול נתקעתי בעץ?XD

יאלה חבובים ,

ממ כשחושבים על זה, באותו יום של התמונה הזו זה היה אחד מהימים הנדירים שראיתי אותך

(לצערי זהלא קרה הרבה חחח)