אתם מכירים אותי.הסיפור שלי מוכר בכל בית ספר ובכל שכבה.
אני נועה.נו זאת שכולם אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב,בת 16.
מאז שהייתי קטנה אני זוכרת את עצמי בתור "הילדה שלא רצתה להתבגר".
לא התלבשתי כמו כולם וגם לא הייתי מתיפייפת יותר מידי לפני שהייתי הולכת לבית הספר.היו לי חברות אבל אף אחת לא הייתה חברה אמיתית.תמיד הייתי מושא ללעג מצד חברי לכיתה ולשכבה.מאז שאני זוכרת את עצמי,שנאו אותי בלי סיבה.
אני לא רוצה לקחת יותר מידי מזמנכם אני רק רוצה להכניס אותכם ליום אחד בחיים שלי.אני אבקש ממכם להתנתק לרגע מהחיים שלכם ולהיכנס לתוך הראש שלי.
השעון המעורר מעיר אותי בשבע בבוקר,ואני מתכוננת לעוד יום בתיכון.מצחצחת שיניים,בוחרת בגדים יפים,ומתאפרת. עכשיו חשוב לי המראה החיצוני.
אני מגיעה לבית הספר ומתקשרת לחברה שלי,החברה היחידה שלי,שיר.שואלת אותה איפה היא ומתחילה להתקדם לכיוונה.
אני הולכת במסדרון והבנים של כיתתי עוברים ליידי.לא בוקר טוב אני שומעת מהם,אלא "אויש איזה סירחון".ואני?אני כבר הרגלתי את עצמי להתעלם וכשזה לא עבד אימצתי לעצמי תשובה לכל פניה כזאת:"שתוק".
אני מגיעה לחברה שלי,אנחנו יושבות ביחד עד הצלצול ובצלצול אנחנו נכנסות לכיתה.
המורה שלנמו נכנסת ומתחילה בשיעור.ה"ליצן" הכיתתי שלנו זורק איזה בדיחה וכולם צוחקים.אני זורקת איזה בדיחה וכולם אומרים לי לסתום כבר ושאני מפריעה לשיעור.
צלצול להפסקה.אני וחברתי יוצאות מהכיתה ומתקדמות לכיוון היציאה לחצר.גם בדרך אנשים דוחפים אותי וזורקים כמה קללות שטותיות שאמורות להזיז לי.החברה שלי לא אומרת כלום.לא מגנה עלי.שתינו כבר התרגלנו.
בשיעור השלישי או הרביעי לערך,אני כבר מתחילה לאבד את החוסן שלי לאותו היום.אחד הבנים יורד עלי בכיתה ואני יוצאת החוצה לחצר למתחילה לבכות.
ואני שואלת את עצמי,איך ילדים,בגיל שלי, יכולים להיות כל כך אכזריים?הם לא יודעים שגם לי יש רגשות?והאם הם אי פעם חשבו מה הם היו מרגישים אם הם היו אותו ילד שכולם יורדים עליו,שמתייחסים אליו כאילו הוא זבל?
אז בפעם הבאה שתפגשו את הילד הזה במסדרון,תזכרו אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
