פרופורציות, חטאים קטנים והומור עצמי

*גוזר, מגרנדר, מפזר, מערבב, מסדר, מלקק, מגלגל, מסובב ומדליק.*

*שאיפה חזקה,ירוקה. נשיפה ארוכה, מתוקה.*

לאט לאט העולם נהיה מטושטש. כאילו המוח מנסה לנהוג דרך ערפל כבד.

בבת אחת - בום! פוקוס אמיתי ומבחיל.

"שלום לך," אומר הקול שכלכך חששתי ממנו, "הרבה זמן עבר..."

ואני, במחשבה שאני חזק יותר, מנסה להשתיק אותו אחת ולתמיד, מנסה להישאב לתוך הקונצנזוס הרגוע עליו שמעתי.

"מה אתה עושה?" שואל הקול בזלזול. "שכחת למה אני מסוגל?"

האמת ששכחתי. 

בעצם, לא שכחתי אלא קיוותי שהוא בכלל לא יבוא. קיוויתי שאם יבוא - אצחק עליו כמו שהוא צוחק עלי.

אני בוהה באוויר, באמצע פאב הולנדי מלא עשן, מנסה שלא להישאב פנימה.

מנסה להראות שאני שולט במצב. שהקול לא שולט עליי.

בריכוז מופתי אני מאזין לשיחה שמתנהלת סביבי, מגיב במקומות הנכונים. מצחקק. מופתע.

מבחוץ - אוסקר. מבחוץ אני לא רואה את מריל סטריפ.

בתוכי - קורה המון וכלום. בתוכי אני כבוי וסוער. המחשבה גוברת על הרגש ומנתבת אותו.

הקול מנצח. אני שלו.

נשאבתי. נכביתי לגמרי.

כבר שלוש שנים שלא עישנתי.

זה התחיל סבבה. צחקתי בקול מכל שטות ומכלום. הדמיון שלי פרץ את החומות הצרות שלו. נהניתי.

לאט ובשקט התחיל להתגנב לו קול קטן בין האזניים שלי. קול שמשמיע לי ומספר לי על כל תחלואות העולם. קול שקורא לי מזויף. שמראה לי את העולם ואת האנשים החיים בו כתפאורת קרטון. בתוך לא יותר מדי זמן הקול התגבר והשתלט עלי גם כשלא הייתי מסטול. שנאתי את עצמי, את החברים ואת המשפחה שלי ואת העולם הזה - שכולו אינטרסים אנוכיים.

בלילה חורפי וקר אחד (כמה דרמטי...) מצאתי את עצמי מקופל בתנוחת עובר מתחת לפוך וכל השרירים שלי תפוסים. כולם. הגוף שלי כואב כמו שלא כאב בחיים. הגולגולת שלי לוחצת לי על המח ואני - זועק זעקה אילמת ומייחל למות. בטוח שלא אזכה להתעורר. נרדמתי.

למחרת זרקתי את כל החומר שנשאר לי ואת כלי העזר חילקתי בין חברים.

שלוש שנים וקצת עברו וחשבתי שמשהו השתנה. חשבתי שהתבגרתי והתחשלתי.

הו הו הו כמה טעיתי.

הנסיעה האמתית הראשונה שלי לחו"ל (שהיא לא רודוס מלאת ישראלים או פולין מלאת תלמידי תיכון) ואני חושב לזרוק את עצמי לאחת התעלות (הכלכך כלכך יפות) של אמסטרדם.

אני לא סגור על למה בחרתי לכתוב דווקא על הנושא הזה וגם אין לי איך לסיים.

יאללה ביי.