התחלנו.

זה זמן מה שאני רוצה לפתוח בלוג פוליטי, אבל חוטף רגליים קרות בכל פעם, כי אני חושב קדימה ומבין שלא יהיה לי על מה לכתוב.

זובי. שלא יהיה.

בכל אופן, החלטתי לכתוב על דעותי בעיקר כי הרגשתי שטחי, ורציתי לשכנע את עצמי שיש בי עומק. אני מקווה שזה יעבוד, גם עליי וגם עליכם.

אז, נו, אמ. אני אלישע, בן 16 טרי, אזרח במדינת ישראל, תלמיד במגמת הקולנוע בתלמה ילין, וחניך בתנועת השומר הצעיר. בזמני החופשי אני אוהב לדבר לעצמי, אבל מכיוון שאין לי זמן חופשי, אני לא נוהג לעשות כן לעיתים קרובות.

ובכן. בלוג רציני. מוזר. (אה, אני כותב גם פה)

צריך עכשיו להקפיד על הקלדה נכונה וכאלה. לדעת על מה אני מדבר, לחשוב. אוי ואבוי.

נו, מילא. מחר אני אמחק את כל זה.

אבל... מה עכשיו? פשוט לכתוב את הדעות שלי?

אוף. אני לא מסתדר עם זה.

אה! יש לי. פרקים. זה תמיד עובד, ונראה נורא מרשים.

תמיד רציתי פוסטים בפרקים.

במה נתחיל?

או, מה עם...

"דעה א' : פוסט מודרניזם כחוויה"

מפוצץ מדיי. אבל אני מרוצה מהפורמט. בואו נראה.

"דעה א' : שלטון בריטניה בהודו"

אקטואלי מאוד. יותר בקטן, ויותר מילים לועזיות בבקשה!

אוקיי. לחשוב.

יש לי. ננסה את זה.

דעה א' : אקטיביזם

     לא הרבה דברים מפריעים לי. כלומר, הרבה דברים מפריעים, אבל רובם לא מטרידים אותי ברמה שעלולה לגרום לי לקום ולהחטיף סטירה למי שעושה אותם. אבל במקרה של הנושא הבא לפוסט, האיפוק הוא זה שהגן על הרבה מאוד לחיים. סיפור: לפני כחודשיים יצאתי לפסטיבל "הרצל הזהב" לסרטי נוער עם משמעות חברתית (או משהו) בהרצליה. כמנהג הפסטיבל, מתחרים בו סרטי נוער מהמחזור של שנה שעברה. כלומר, סרטי הגמר של תלמידי י"ב של שנת הלימודים תשס"ו. אחד הסרטים שהועמדו בפני השופטים של הפסטיבל היה "פיית השיניים" (שבכאב רב מקושר כאן) בבימוי של שחף שמואלי. הסרט עוסק בפדופיליה, ובכל מיני סטיות ומטעמים. לדעתי האישית הוא לא בוטה במיוחד, ובטח שלא פוגע, אבל זה לא העניין. השופטים קבעו שמכיוון שהפסטיבל תחת חסות משרד החינוך, ומכיוון שמשתתף בו ציבור דת שעשוי להיפגע כתוצאה מצפייה בו, הוא לא יוקרן במסגרת הפסטיבל, אך ישתתף בתחרות.

     ה-so called צנזורה-המכפירה הזאת עוררה את הבמאי, שאחותו במקרה בשכבה שלי, והוא התחיל להילחם למען הקרנת הסרט, ולא הסכים להסתפק בהשתתפותו בתחרות. כמו כל במאי נורמלי (שלא לדבר על קומונר בנוער העובד) הוא התלהם, ופנה לתקשורת. העניין זכה לסיקור ב-ynet (הכאב!), זכה לשיחות צולבות בשיעורי תסריטאות, והיא לנושא המדובר במסדרונות מחלקת התרבות והחינוך בעיריית הרצליה. רכז המגמה התלהב מהקאונטר של הצפיות שקפץ בעשר בכל לחיצה על "רענן", והכריז רשמית וחגיגית על הסרט כ"סרט התיכון הנצפה ביותר בארץ".

     לקראת הפסטיבל התלהטו הויכוחים והפכו אלימים. שחף שמואלי צעק "אתם משתיקים", והנהלת הפסטיבל עשתה כאילו היא לא שומעת, ומדיי פעם זרקה לו עצם. על פניו, נראה הקונפליקט כסתימת פיות ברוטאלית ולא מוסרית של המערכת, כהפרת חופש וזכות ביטוי, והדחקה של נושאים שאין חשובים מהם. ובכן, הרשו לי, בכל הכבוד, ובזהירות רבה לשאול את השאלה-

האמנם? האם הצנזורה לעיתים לגיטימית והגיונית? האם יש לאשר הקרנתו של כל סרט? האם אין לשופטים זכות הטלת וטו על דברים מסויימים? כנראה שלכולם ברור שכן. כן, צנזורה היא לגיטימית. בוודאי. אבל גם פה עלה סימפטום ה"כן, אבל". כן, לגיטימית, אבל לא כאן. כן, מותר לצנזר, אבל פה הם טעו. כן, בטח שיש זכות הטלת וטו, אבל במקרה הזה זה גובל בדיכוי. אבל האמת היא שכל זה לא מפריע לי. פלורליזם זה חשוב. חיוני, אפילו. הבעיה שלי מתחילה מאופן הפעולה.

     הכתבה הנ"ל ב-ynet זכתה להרבה תגובות. אחותו של הבמאי, שאני מניח שהייתה בדעה אחת עם במאי עצמו, ביקשה רשות לדבר בכתה באחד השיעורים, וביקשה מאיתנו להיכנס את הכתבה, ולהגיב שם כמה פעמים. למה? בכדי הכתבה תישאר בדף הראשי, ויכנסו אליה. אז רגע, את רוצה שניכנס ונעשה כאילו אנחנו מגיבים? כן. אבל... זה לא קצת לא מוסרי? כן, (וכמובן-) אבל במקרה הספציפי הזה אנחנו צודקים, אז חשוב שהרבה אנשים יראו את הכתבה.

     חשוב? אולי. אבל לי, כמה שזה נראה מוזר, נראה שדווקא כדאי לתת לזמן לעשות את שלו, ואם יכנסו הרבה, הכתבה תישאר, ואם לא יכנסו, היא לא תישאר. אבל להשאיר תגובות פיקטיביות? ממש לא נראה לי.

     סטיתי קצת מהנושא. רציתי לדבר על אקטיביזם. לאחותו של הבמאי, הלחיצות על המקלדת ופרסום התגובות כנראה נראו מעשי גבורה. מגיבים ב-ynet. פעילים בחברה. יחד נבנה חברת מופת שתגיב לא רק ל-ynet! תחי התגובה האינטרנטית! אנחנו נציל את העולם. האמת, שאם חמישה ילדים מסכנים היו עושים כאילו הם מגיבים, לא הייתה בעיה של ממש. אבל אם אין מטרתה של אף תגובה למאמר להגיב למאמר, אלא לשמור עליו בדף הראשי כמה שיותר זמן- אנחנו בבעיה. כל טוקבקיסט הפך לאקטיביסט, כל מקליק נהיה מהפכן. וכאן מגיע הנושא של הפוסט. אם יש משהו שמעצבן אותי, זה מישהו שעושה מה שנוח לו, וקורא לזה מרד.

     בסופו של דבר, הסרט הוקרן תחת מגבלות גיל, ואחרי שסולקתי מהאולם, הלכתי לקנות בייגלה. כשחזרתי לראות מה עם ההקרנה, פגשתי בכל הילדים בשכבה שלי במגמה יושבים בהפגנתיות במסדרון ליד האולם. לא ייחסתי לזה חשיבות, אז שאחד מהם הסביר לי שהם יושבים כמחאה על ההגבלות, ואחותו של הבמאי צעקה עליי להתיישב גם. אני, מצידי, עמדתי כמחאה על ישיבת המחאה שלהם, ובעיקר צחקתי עליהם. דיברתי עם חבר מהמגמה, ואמרתי לו שזה מוגחך שהם קוראים למה שהם עושים מחאה, והוא, נפגע, אמר לי שזה עדיף על כלום. באמת התעצבנתי. מה עדיף על כלום? לשבת במסדרון ולהגיד "חופש הביטוי" הרבה פעמים ברצף? איך אנשים בוגרים יכולים לא לעשות כלום, ולהרגיש טוב עם עצמם, להרגיש שהם מורדים, משפיעים, אקטיביסטים? זה עושה לי בחילה. אני לא אקטיביסט, בד"כ, לצערי. אבל אני לא מעמיד פנים שאני עושה. אני מודע לזה שאני עושה את המינימום שבמינימום, ולא קורא לזה מהפכנות. אני לא חושב שטוקבק הוא מחאה. אני יושב במסדרון כמעט כל יום, ואני לא בדיוק מהטמה גנדי.

     עוד דוגמה, חזקה הרבה יותר, אבל אישית פחות, היא תנועת הצופים. תנועה ללא ערכים חברתיים נרחבים, לדעתי לא שווה כל כך חברות. אבל קרה, והצופים מתחרים בבני עקיבא בעלי המונופול על חצי חברה על התנועה הגדולה בארץ. בכל פינה כולם בצופים. אין שום בעיה, שיהיו בצופים. תנועה נחמדה. אבל מכאן, עד לטענה שלהגיע לפעולות בצופים זו מחויבות חברתית, יש פער גדול. שוב, כשחניך בכתה ה' לומד שלקפוץ בחבל ולהרביץ למדריכה שלו זה ערכים, אז הכל נפלא. כולם כל כך ערכיים. אני פעם ישבתי במסדרון, ואני גם מגיב לכתבות בוואלה חדשות. אני אזרח מופתי. כל הכבוד לי. כולם אידיאליסטיים, כל ז'ניק עם בועת נזלת באף שאומר "אלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה" ברביעי לנובמבר הפך לצ'ה גווארה קטנטן. כל אדם, וגם אני, צריך להסתכל על עצמו, ועל המטרות והיעדים שהוא מציב לעצמו, ולהסתכל במראה פעם בכמה זמן, ולתאם את איך שהוא מציג את עצמו עם המציאות.