וואו,הבלוג הזה קיים המון זמן.
לנסות להיכנס אליו,לבדוק אם אני עוד זוכרת את שם המשתמש והסיסמה,ולראות שהוא קיים מאז ינואר 2007.
ופתאום הדחף הזה לכתוב,לפרוק קצת, פתאום מרגיש חופשי...כי אני יודעת שלפחות הרוב שכחו מקיומו בכלל.
כ"כ הרבה השתנה. פעם הבלוג הזה היה כ"כ תמים וילדותי..
אבל אני לא רוצה למחוק כלום, זה מעין אלבום זכרונות.
חבל שהימים האלה עברו מהר. מהר מדיי.
אבל במקומם הגיעו הרבה חדשים..
נפרדנו וחזרנו,שוב נפרדנו ושוב חזרנו.
כל זה רק הוכיח לי שוב ושוב שאני נמצאת עם האדם הנכון בשבילי.
עם האדם שאני רוצה לאהוב לנצח.
לתפוס את האהבה הזו,ולשמור עליה תמיד.
הוכחנו לכולם.
בעצם,יותר מכל הוכחנו לעצמנו.
והודות לו עכשיו אני כ"כ מאושרת.
ועכשיו צבא, בעצם כבר שנה צבא!
וואו,כמה שצבא משנה הכל..הופך את העולם שלך,מנפץ את כל הבועות.
אחת,אחת..לא מותיר שומדבר מאחור.
איך זה שכמעט כולם מתרחקים? חווים את אותו הדבר מרגע הגיוס?
מעין תסריט שכזה.
התגייסת-אז אתה חייב להתרחק,להיעלם,לנתק קשרים עם הקרובים שלך,להכיר חבר'ה חדשים ולהיות רק איתם?!
אני נלחמת בזה. את האהובים שלי הצבא לא ינצח.
ואני...
אני משתנה, כ"כ משתנה...
לפעמים לא מזהה את עצמי.
לפעמים נראה לי שנהייתי בנאדם רע יותר, לפעמים הפוך.
התבגרתי,זה בטוח.
יש משהו בזה שאני אוהבת, גיל 19...חח תמיד היה נראה כמו גיל זקן שכזה.
אבל אני אוהבת את הגיל הזה.
ומה קורה לעולם?! כאילו שכולם השתגעו!
כמה מקרי מוות כל שבוע?! כל יום!?
כל בוקר האיש בתחנה מחלק עיתונים,וכשאני מקבלת את שלי אני פשוט מפחדת ממה שאני הולכת לקרוא.
מזעזע.
אני מקווה שהירידה הזו היא לצורך עלייה בלבד.
ואם קראת את הפוסט הזה והתבלבלת לגמרי,לא נורא.
תדע שזה בידיוק מה שאני מרגישה.
אז פשוט תחייך ותמשיך הלאה :)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Katkatit =]