השנה היה ליל הסדר הראשון בלי אבא. אני ואמא הגענו לבית של הסבים שלי מצד אבא היה כ"כ עצוב.
נכון שהיו פה ושם רגעים משמחים, ובאמת שעשה לי טוב לראות את המשפחה שלי, שכ"כ לא סבלתי רב החיים שלי כשניסיתי לשבור את החוקים ולהיות מורד.. אתם יודעים, גיל ההתבגרות... הייתי פריק מגניב שכזה, עכשיו התבגרתי.
היה מעודד לראות את כולם מאוחדים, מנסים לשמוח, צוחקים. אני מאמין שאני בנאדם עם מזל, אבא שומר עליי מלמעלה עוזר לי להתמודד בחיים.
עצוב לי במבט לאחור להבין שהפעם הראשונה שבאמת הרגשתי שיש לי משפחה אוהבת זה בלוויה של אבא. ריגש אותי שכולם באמת אהבו אותו, לא היה שם אחד שלא הזיל דמעה.
אפילו חזרתי קצת לבי"ס.... רק כדי לא להשתגע בבית בחדר, אני הייתי חייב לשנות אווירה הרי כל דבר בבית מזכיר לי אותו....
העובדת הסוציאלית ניסתה להיות נחמדה אבל זה כל כך צבוע, כל כך שונא שאנשים מנסים לתת לך תחושה של אכפתיות בזמן שאתה סתם עוד מיספר, סתם עוד אחד.
אבל אבא ואמא שלי תמיד רצו שאסיים עם בגרות מלאה, אני חייב להם את זה אם לא בשביל עצמי.

כריסטי.......
אני רוצה להגיד לך כמה דברים...... לא יצא לי להגיד לך כי לא בדיוק דיברתי כשהיית אצלי, יותר שתקתי, עסוק בעצמי... את יודעת שלמרות שלא הזכרתי את זה, אני שמח שיש לי אותך, את באמת שם בשבילי.
אין לי הרבה מה להגיד.. תודה שאת מבינה אותי, שאת נותנת לי את הדיסטנס שאני צריך, ובכל זאת תומכת... אני אוהב אותך.