היום (לפני שבוע) הייתי עם אבן פז (אלון) חברי הטוב ועם בן דודו (אוהד) בבית החולים כדי להוריד
לאלון את הספק גבס, ספק תחבושת, ספק אוגר מכוסה ביוטה מהיד שלו.
בכל מקרה היינו צריכים להוריד אתזה ומכיוון המחסור שלנו בציוד וידע מקצועי הלכנו למקום
שיודעים בו הכל מאיך לרפא בנאדם לאיך להפוך אותו ליותר יפה! בית החולים מאיר!
בתחילת סיורינו ראינו את ארובת המשרפות של בית החולים אהמ אהמ בעצם ארובת המכבסה
של בית החולים שהפתיעה אותנו בנוכחות שלה ושאבה מאיתנו כל דמעת צחוק אפשרית בנוגע
לשאלתנו - "מה עושים עם כל החולים שלא לוקחים אותם הביתה אחרי ש...?" ואז מבטינו
נישא אל כיוון אותה ארובה מחשידת המראה. ומשם הכל ירד לתמיון..כולל הכבוד העצמי שלנו
שנרמס תודות למבטים מדאיגים מעוברי אורח שחשבו "איזה יופי שהם מאשפזים אחד את השני"
המשכנו את טיולינו הכה נחמד ונכנסנו למין מבנה שעליו רשום באותיות גדולות "מרפאת חוץ"
~מחשיד.~
ידענו שאלון נחוט אבל למה לכתוב את זה על שלט עם אותיות ניאון ולהדביק אתזה על גג של בניין
גבוהה.. אני ואוהד הבטנו אחד בשני משכנו כתפיים והמשכנו ללכת..
בבית החולים אלון נפגש עם האחות ה~נאצית!~ שתענה שאלון צריך לשבת בבית ולא לעשות כלום
כל 12 הימים בהם הוא היה חבוש כבול ועצור ביד שמאל או ימין?. אלון שתק..וכשהלכנו פתח במקלה של
"זובי! יאללה מה! אני צופפניק, אני עובד, יש לי חיים! מה ניראלה!" אכן.. הוא רק נשמע כמו אוהד בית"ר.
היא שלחה אותנו לעשות רנטגן חוזר לידו של אלון בכדי להיות בטוחים במאת האחוזים שאכן אפשר
להוריד את הספק גבס, ספק תחבושת, ספק אוגר מכוסה ביוטה, מהיד שלו אחת ולתמיד.
הגענו אני ואלון התיישבנו ואוהד החליט שעם חוש ההתמצאות החזק שלו הוא יוצא למסע לחיפוש אחר
השירותים.. כמובן שהתפקענו מצחוק כשראינו אותו צועד קילומטרים בחיפוש כשהשירותים היו בדיוק
מטר ממקום ישיבתנו אכן.. מצחיק.
בעודנו מחכים שהתירוץ למצפן אנושי יחזור הוציאו אישה על מיטת גלגלים מחדר הרנטגן והחנו אותה
בעליבות יתר לידנו.. הכל היה בסדר עד שפתאום היא פלטה אנחת "הצילו" שדומה לקריאת הינשוף בעונת
הייחום. "אוההההההה" פלטה האישה. "אוההההההההה" חזרה על עצמה שוב ושוב.. הדאיגה אותנו
נורא! אז בכדי להסיר דאגות מלבינו.. עברנו מקום. -_-
לפני שאלון נכנס אל חדר הרנטגן צעקתי לו "אלון! חכה! לפני שאתה הולך.. אל.. תשכח.. לומר להם..
שיצלמו אותך מהמרפק זאת הזווית הכי יפה שך D:"
XD מטומטמת. אכן. כשיצא אני ואוהד אמרנו לו שפעם הבאה שיגידו לו לך תעשה צילום כדאי שיושיט תמונת
פספורט ויגיד "זה בסדר. באתי מוכן." אכן. משעשע. הגענו שוב לאותו המקום שממנו סולקנו בכוח לעשות
תצלום לידו החלשה והפצועה של אלון. המתנו..ברקע שומעים את הכריזה קוראת מספרים רנדומלים ומכוונת אותם
לחדרים צדדיים. "מספר983 לחדר מספר 4" פעם ראשונה. "מספר 984 לחדר מספר 1" פעם שניה ואז מתחילים
לשים לב שבין מילה למספר ישנה פאוזה חיננית. "מספר |פאוזה| 985 לחדר מספר |פאוזה| 2" ואז בפעם השלישית
קרה דבר מוזר "מספר |פאוזה| 986 לחדר מספר |פאוזה| |פאוזה| 4" ואז אוהד אמר " ווי.. היא שכחה את המספר
של החדר" XDDDDDDDDDDDDDDDDDD
אין דברים כאלה..
הורידו לו את התפרים לנקבה.. אוהד? יותר נקבה.. הוא לא הסתכל אפילו ואני? חולת נפש נו מה.. אם הייתי מתקרבת
עוד קצת היא הייתה מורידה לי ת'עיניים עם התפרים שלו - נהנתי -
בעודנו בורחים מבית החולים יורדים במדגרות ונהנים מחיזיון אנושי של אנשים סובלים ומזדקנים ליבנו החסיר פעימה
כאשר עברנו ליד יצירת המופת הבלתי מעורערת שראינו במורד המדרגות (שיכול להיות גם מעלה המדרגות..תלוי מאיפה
אתה בא) ראינו כמעין תמונה סרוגה... אכן..מראה.. מלבב? המשכנו בדרכנו.
ביציאה אוהד שוב טעה מאיזה צד צריך לצאת ואנחנו הלכנו לקנות שווארמה כמובן שכשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת
אלון. כי הוא שמן ולא אמר לי להביא עימי שלל ולכן לא היה לי איך לשלם XD וויתרתי. נכנסנו למכונית ונסענו הביתה נופפנו
בליבינו לשלון אל כיוון בית החולים וידענו שזאת לא תהיה הפעם האחרונה שתהיה פה וליבינו נצבט במין תחושת ציפייה
להתראות בית חולים יקר, להתראות עד הפעם הבאה (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
