איזה כיף שמגיע חמישי הרי סופ"ש לא?
אבל אז אני נזכרת בחמישי ההוא.
בחמישי ההוא שלא יכלתי להסתכל לך בעיניים.
בחמישי ההוא שכאב לי הלב,
כאב לי פיזית הלב.
בלילה הארור ההוא שנהר מבחינתי היו כל הדמעות שבכיתי שם.
ומאז עברו שלושה חודשים.
ואולי פחות כואב לי,
אבל לפני שבוע בכיתי שוב כמעט כל הלילה
ואולי באותו לילה
הגעתי להבנה העמוקה הזו
שאולי
לא נחזור בחיים.
אלא אם הגורל יחזיר אותנו לגלגל הזה מחדש.
ולפעמים אני אפילו לא יודעת אם הרגשות האלו ילכו אי פעם...
אלא אם יבוא מישהו שיקח את הלב שלי בידיים
ויתחיל להדביק שם את השברים
ולהיאבק ולחפש את המפתחות לכל חדרי הלב
כי הכל שם עדיין נעול,
ומעופש.
ומי יודע אם אי פעם אראה אותך שוב אם אצליח להתאהב בך מחדש
מי יודע אם אי פעם אהיה מוכנה לדבר הזה - לחבילה הזו שהיא בעצם אתה.
חבילה קצת כבדה.
אבל אולי שווה לסחוב אותה.
כי בסך הכל
לימדת אותי
לאהוב בן אדם
כפי שהוא - בן אדם.
על פי שום קריטיון אחר אלא רק בזכות זה שהוא פשוט בן אדם אנושי בעולם הזה.
לא משנה לאיזו קטגוריה הוא משוייך.
וזה אולי כל הקסם בנינו.
נטו קסם, נטו חום, נטו אהבה
ולפעמים אני תוהה... שזה אולי כל מה שהייתי צריכה.
לא יותר מזה.
לא קריטריונים, בן אדם פשוט שאוהב.
ללא שום תנאי.
כי העולם שלנו זקוק לאהבה כזו
וגם אנחנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Chappy