כתבתי פה לא מזמן דברים שאמרתי שאולי עם הזמן אני אשכח.
נכון עדיין לא עבר הרבה זמן.
אני בוכה לפני השינה כי אני מתגעגעת.
מתגעגעת אלייך עד שאני רוצה להגיד לך כמה ואני מונעת מעצמי להיכנס,לכתוב ולשלוח.
ופשוט להגיד.
כי אני לא רואה את העיניים שלך יותר
ואני לא יכולה לדעת.. אם גם אתה.
אם גם אתה עדיין אוהב אותי כאילו לא עברו חודשיים
אם יש את המבט ההוא בעיניים שהיה שם כנראה מאז ומתמיד.
משום מה מופיעות להן דמעות לפני השינה והן מתגברות
כי אני יודעת שיש אנשים שאין להם תחליף ואתה אחד מהם כנראה.
לפעמים אני אומרת שאולי ארור הרגע הזה שנפגשנו
ואולי זה היה צריך לקרות כדרך החיים.
ואתה עדיין שם... בכל פעימה שהלב שלי פועם.
בכל נשימה שאני לוקחת.
יותר קל לי לנשום,
יותר קל לי לצחוק,
קשה לי לחבק ולנשק מישהו שהוא לא אתה.
אני שואלת את עצמי אם גם לך קשה להמשיך הלאה
אם גם אתה רוצה לדעת מה שלומי
ולמה לפעמים אתה מתעלם ממני ברשת
אם גם אתה מתגעגע ככה עד שאתה מרגיש שכואב
אם גם לך בא לבוא ולשלוח לי שאתה מתגעגע
אם גם אתה חולם על הרגע שנפגש שוב... אם גם אתה רוצה לחזור.
אין משהו שהייתי רוצה יותר שנחזור ולא נשחרר בחיים.
אנחנו ממשיכים הלאה כי אנחנו חייבים ולא כי אנחנו רוצים.
ועצם זה שאתה ממשיך הלאה בלעדיי ואני בלעדייך זה כואב.
אף פעם לא חשבתי שזה יהיה כך
כי בקטנה... מה כבר יכול לקרות מפגישה של שני אנשים?
התוודתי לדעת שזה אחרת.
כשזה לא צפוי זה מרסק אותך הכי חזק
אתה מתאהב הכי כואב
ואהבה היא הדבר הכי יפה ושלוקחים לך אותך.
הלב מתרסק לאלפי רסיסים ושברים שהולכים לאיבוד ובמקרה הכי טוב הוא רק נחצה לשניים.
אז אני מחפשת עוד את השברים כדי להדביק אותם בחזרה
ואיך שזה קשה.
כי בכל חלק אני מחזיקה חלק ממך.. חלק מהזיכרון שנשאר לי ממך.
ולהתבונן בכל זיכרון כזה... זה כואב.
זה כואב לי עוד.
הלוואי שיפסיק לכאוב לי. הלוואי שאראה אותך עם מישהי אחרת וזה יכאב כל כך עד שזה יעבור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Chappy