אשכרה שנתיים שלמות מהחיים שלי מחקתי הרגע.
שנתיים מטורפות.
מה היה קורה אם הייתי הולכת לראות אותו? באותו יום? ולא הייתי מחכה?
מה היה קורה אם לא הייתי מתחילה את זה מההתחלה?
מה היה קורה אם הייתי בוחרת נכון?
מה היה קורה אם הוא היה שונה?
מה היה קורה אם לא הכרתי אותו בכלל?
מה היה קורה אם לא התרגשתי כלכך שאראה אותו?
מה היה קורה אם לא הייתי מצפה לדברים?
מה היה קורה אם הייתי מפסיקה לחשוב דברים רעים?
מה היה קורה אם לא הייתי שמה את היד?
מה היה קורה אם לא הייתי מכירה אותה?
מה היה קורה אם לא הייתי מכירה אותן?
מה היה קורה אם לא הייתי רבה איתו?
מה היה קורה אם לא הייתי מכירה את הכיתה שלה בכיתה ז'?
מה היה קורה אם לא הייתי יודעת לכתוב?
מה היה קורה אם לא היו עוזרים לי?
מה היה קורה אם מההתחלה, הוא היה מת והיה לי יותר קל?
מה היה קורה אם היא לא הייתה הולכת לעולמה?
מה היה קורה אם לא היינו מכירים אותם?
מה היה קורה אם לא הייתי מביטה בך?
מה היה קורה אם כולם היו מפסיקים להתעניין בחיים שלי?
מה היה קורה אם כולם היו מפסיקים לרכל עליי?
מה היה קורה אם הייתי מפסיקה לשאול?
הכול טוב, באמת שטוב,
רק שהמחשבות סוחפות אותי למקומות שאני לא רוצה להתקרב אליהם,
כי אני מפחדת, מפחדת ממה שאני אעשה עם המחשבות האלה,
אני מפחדת מזה שאין לי מרחב משל עצמי,
אני מפחדת מעצמי, ממה שאני כשאני בלעדייו,
אני מפחדת ממה שאני כשאני איתו,
אני מפחדת מעצמי.
אני לא רוצה לבכות, אני לא רוצה לחשוב על זה,
אני רוצה לחזור אחורה, לשנות הכול מההתחלה,
להפסיק לעשות לעצמי את המוות,
להפסיק להרגיש ככה, להפסיק לקחת עליי נטל, להפסיק פשוט להפסיק,
ולכמה דקות להרגיש שאני חיה, בשביל עצמי ולא בשביל אחרים,
להרגיש את הצחוק שלי, את החיוך שלי, את האופי שלי, את מה שיש לי.
להביט לעצמי בעיניים ולשאול את עצמי מה אני רוצה מהחיים שלי,
להוציא את האוויר שאני שואפת ולחשוב לעצמי לאן אני רוצה להגיע,
פשוט להפסיק עם הכול.
כמה עברתי, אפחד לא מתקרב להבין את מה שאני מרגישה,
או שלפחות אפחד לא שואל מה אני מרגישה, מה באמת עובר עליי,
מי שמכיר אותי ויודע שכשאני אומרת לו שהכול טוב, יידע שלמרות הכול יש משו שמפריע לי.
כמוך, רק אתה יודע הכול, ואתה תמיד מבין ואתה תמיד פה, ואני אוהבת אותך,
אני באמת אוהבת אותך, והזמן עובר לי מהר מדי, ופתאום אני קולטת כמה חודשים אנחנו ביחד וזה גורם לי להרגיש שאולי אנחנו יותר מדי ביחד ואז משהו עוצר אותי כי אנחנו לא מספיק זמן ביחד זה כלום,
3 חודשים זה באמת כלום אז למה אני כלכך מפחדת מזה?
יש אולי מעט אנשים שכשאני אביט בהם ואגיד להם שאני בסדר, הם יסתכלו לי בעיניים ויגידו לי שאני טועה ושאספר להם מה מפריע לי, מעט אנשים שמכירים אותי טוב. בלי לכלול משפחה.
ואני אשאיר אותם קרוב אליי, כי רק הם יודעים.
רק הם יודעים.
מה שאני מפגינה בחוץ זה לא מה שיש לי בפנים.
שמישהויפסיקליאתהמחשבות.
פשוטדי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
