טוב, אז אני בהחלט לא אסגור אותו, אני אעדכן כרגיל.
פשוט כנראה שבאותו רגע שכתבתי את הפוסט הקודם הבלוג קצת נמאס עלי.
אז השבוע אני קראתי קצת ביומן שהתחלתי לכתוב בו בתחילת השנה ואז פרשתי.
והרגשות שעלו בי בזמן שאני קראתי את מה שכתבתי הן היו כעס. לא סתם, ממש כעס שהיה בא לי באותו רגע לצאת החוצה ולהחטיף לכמה ערסים, שזה משהו חדש, כי אני לא מסוגלת לגמגם משהו לערסים, הם מעוררים רחמים. לא כולם, לפחות מי שפגשתי עד היום, והם לא היו כאלה נחמדים.
בכל אופן, שמתי לב שלפחות 80% מהדברים שרשמתי שם היו על מישהו שהייתי מאוהבת בו (או לפחות - חשבתי שהייתי מאוהבת בו) בתחילת השנה, וסיפרתי לו את זה.
העניין הוא שממש רציתי לפגוש אותו בשביל להכיר אותו יותר, כי הוא היה נשמע דיי נחמד והכל, הייתי בטוחה שהוא משהו אחר משאר הבנים שהתאהבתי בהם. בכל אופן, כל ה-80% ממה שכתבתי היו על איך בדיוק אני מתכוונת לפגוש אותו ומתי. ממש ניסיתי לדאוג שאני אפגוש אותו, גם אם לא הצלחתי אני ניסיתי איכשהו לסדר את זה, והיו לא פחות מכשולים. הצלחתי איכשהו לפגוש אותו, אבל העניין הוא שהוא לא בא. וכ"כ הייתי עצובה מזה, כי הוא אמר בעצמו שלא ממש יצא לנו להיפגש, ופתאום הוא לא בא. אני יודעת מה הסיבה שהוא לא בא. אני לא רוצה להגיד לכם מה, פשוט לא. אבל הדבר שאני כן רוצה להגיד הוא שהסיבה הזאת כל כך מטומטמת, שאם אני הייתי מבריזה למישהו מהסיבה הזאת, לא הייתי סולחת לעצמי על זה.
האמת שהוא עשה לי עוד משהו, אבל אני עדיין המשכתי לחשוב שהוא שונה, וסירבתי להאמין שהוא מנייאק או משהו כזה, שהוא עשה את זה.
וכעיקרון כאן מסתיים הסיפור. אז כשקראתי את זה, אני כזה חשבתי לעצמי: "מה לעזאזל חשבת לעצמך שרצית אותו בכלל? לא שמת לב שמהדבר הראשון שהוא עשה לך הוא כבר הוכיח שהוא לא כזה שונה?"
אבל אני לא יכולה להאשים את עצמי בזה, כי הבן אדם היחיד שאפשר להאשים בכל הסיפור הזה, זה הוא. אני ספגתי צעקות מאימא שלי על זה שאני רוצה ללכת לקרובת משפחה שלי (שגרה ליידו), והיא לא הסכימה לי. ובכל זאת התעקשתי על זה. היו לי פצעים והייתי נראית כמו אסון טבע מהלך, ואני נשבעתי לאימא שלי שאני אטפל בעצמי לבד (כלומר, אני אשים את המשחות והכל לבדי), ואני לא כזאת עצמאית. קרובת משפחה שלי חטפה עונש מהמורה שלה, והיא לא יכלה להביא אותי אלייה הבייתה. ועכשיו אני לגמריי מבינה שיש מישהו למעלה שעשה לי את כל הדברים האלה בכוונה כדי שאני לא אלך.